בדידות, געגועים ואפס חרטות
מתי כספי פותח את הלב בריאיון חושפני
מאוכזב מהיחס לתרבות בישראל, מתגעגע לאהוד מנור ולמאיר בנאי, מעיד על עצמו שהוא דיקטטור, לא מכיר את סטטיק ובן אל, ומודה שלא היה עובר אודישן ב"דה וויס". רגע לפני הופעה חגיגית עם הפילהרמונית לציון 50 שנות קריירה, מתי כספי פותח את הלב בריאיון חושפני במיוחד.
מקור: שגיא בן נון, "וואלה!".
"איך מתי כספי לא גר על הר משלו בטירה גדולה עם פסנתר כנף באמצע הסלון?", כתב אביב גפן בספרו "ילדי יום ראשון" שיצא בשנת 2005. "לא מזמן קניתי אוסף שהוא הוציא ואני לא יכול להבין איך המלחין הגאון הזה לא חי כמו מלך (...) ומתי מתי כספי יקבל הר? אני אגיד לכם מתי. בדיוק יום אחרי שהוא ימות פתאום כולם יבינו כמה הוא היה חשוב וישאלו איך הוא לא גר על איזה הר כבר מזמן. יעשו לו תכניות מכוערות עם זמרים מחוצ'קנים שיזייפו את הלחנים הכל-כך מדויקים שלו. בישראל המשפט 'למות בכבוד' באמת מתכוון שקודם תמות ואחרי זה תקבל כבוד".
12 שנה חלפו מאז הוצאת הספר. כספי הגיע באחרונה לגיל היציאה לפנסיה, 67, ויצירותיו הישנות והחדשות נפלאות, מקוריות ורלוונטיות, אבל הוא עדיין לא גר בטירה גדולה. למה באמת אתה לא גר על הר, אני שואל אותו בפגישתנו בכפר סבא, עיר מגוריו. "כי אין הר בכפר סבא. והפסנתר שלי בבית".
אתה לא ענק התרבות היחיד שלא קיבל את ההר המגיע לו.
"כי כאן בארץ לא כל כך יודעים לשמר תרבות. לא משמרים אותה. דברים שהיו פעם אבן דרך בתרבות גוועים ונעלמים. ובלי תרבות אין עם. אני מתכוון לתרבות בכל הסגנונות, מכל הכיוונים ובכל ההיבטים. פיסול, ציור, תיאטרון, מוזיקה. וחבל שזה ככה. זה כאילו לא נמצא על סדר היום".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אמר לי חבר, דיפלומט, שהעניין האמנותי לא נמצא על סדר היום במשרד החוץ או בכנסת. ולכן, אם פעם היה קונסול לענייני תרבות בכל מדינה, הפסיקו את זה כבר לפני הרבה שנים. וחבל. כשאני מופיע בעולם אני מוצא את עצמי כקונסול לענייני תרבות. אני מייצג את עצמי ושר את המוזיקה שלי, אבל אני מביא את התרבות שהיא חלק מישראל לכל מיני מקומות בעולם, ואני מרגיש גאווה לעשות את זה. אותו דבר יש לעשות בנושאים שקשורים באמנות, כמו תזמורות שצריך להביא, ציירים, פסלים, שחקנים. בדיוק כמו שיש קונסוליות של מדינות זרות, צריך להיות קונסול לענייני תרבות. כי קשרי תרבות זה האלף-בית כדי להראות מי העם הזה. בלי תרבות אין עם".
המשפט האחרון, "בלי תרבות אין עם", חזר על עצמו שלוש פעמים בריאיון עם מתי כספי. על משקל המשפט הזה, אפשר לקבוע בביטחון, שבלי מתי כספי אין מוזיקה ישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה. כספי אוחז בקריירה נדירה באורכה ובאיכותה: הוא הלחין ועיבד יותר מאלף שירים - רבים מהם בלתי נשכחים - וזכה בפרס אקו"ם למפעל חיים. בימים אלו מציין כספי 50 שנות יצירה, ולרגל כך יופיע שוב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הקונצרט, בניצוחו של אילן מוכיח, יתקיים ב-27 בחודש בהיכל התרבות תל אביב, ובו יבצע ממיטב שיריו.
"בגיל 12 הלחנתי את המנגינה הראשונה שלי בעקבות שאנסון צרפתי, ואני שומר לה מקום של כבוד בכך שאני דואג שלא יהיו לה מלים אף פעם", מוסיף כספי. "זו ההתחלה בעצם. תמיד חשבתי מוזיקה, חלמתי מוזיקה, הייתי נוהג להתבודד הרבה בקיבוץ. אז הטבע היה מקום בטוח. הייתי קם ביום שבת, אורז בתרמיל כל מה שצריך, מטפס על הר על גבול הלבנון, רואה את לבנון, את חיפה ואת הים, זה מראה משכר ומרגיע כל כך. והייתי מדמיין לי שלפעמים אני חוזליטו, לפעמים טרזן ולפעמים צ'יטה, שר לבד בטבע והייתי מאושר".
מתיאורי הילדות שלך, ולא רק מהם, מצטיירת תמונה של בדידות מסוימת שמלווה אותך מצעירותך. אתה רואה בעצמך זאב בודד?
"אני זאב. גם בודד וגם לא בודד. אני זאב סקרן. החלום הכללי שלי הוא לספק את סקרנותי עד תום. זה חלום נשגב. לכן התעסקתי עם כל כך הרבה סגנונות. ההאזנה למוזיקה מגיל כל כך קטן למעשה עיצבה את האישיות המוזיקלית שלי, בכך שאני מלחין בכל כך הרבה סגנונות. אם זה רגאיי, פופ, רוק, פאנקי, רומנטי וקלאסי. אז מצד אחד אני כאילו זאב בודד, אני עושה את מה שאני רוצה, לא מתפתה לעשות דברים שאני לא רוצה, ואני פועל על פי העיקרון שאני חייב להיות נאמן לעצמי ואז הקהל שלי יהיה נאמן לי. לכן בהופעות אתה רואה במגרש החניה מכוניות, עגלות של תינוקות ואמבולנסים. כי אני רואה שלושה דורות בקהל שלי".
מצד אחד היית "זאב בודד", מצד שני בקריירה שלך בולטים מאוד שיתופי פעולה מוזיקליים רבים ומופלאים - בין השאר עם אהוד מנור, ריקי גל, שלמה גרוניך, בועז שרעבי ונתנאלה. האם לאורך השנים נהיית גמיש יותר ופתוח יותר להצעות של שותפיך או שחשוב לך לשלוט במתרחש?
"אף פעם לא נשמעתי ולא קיבלתי משהו שאני מוותר בו. לא ויתרתי. אני 'דיקטטור'. אני שולט במתרחש. יחד עם זאת אני נאמן למקור, כך היה בין היתר ב'ארץ טרופית יפה' שהחלה כתוכנית רדיו. פנו אלי כי ידעו שיש בי השפעה מברזיל. אני בניתי את התוכנית, ובחרתי את המשתתפים על פי השירים שבחרתי. אבל הייתי נאמן למקור, כלומר לא רציתי לעשות חידוש כלשהו לסגנון המוזיקה הזה, פשוט לקחתי ועשיתי את זה בדיוק כפי שזה צריך להיות. וזה התפשט כמו אש בשדה קוצים, הפך ללהיט ומופע ענק. אותו דבר היה גם בתוכנית משירי הבלקן וגם בשלישיה שלי עם צמד הפרברים. אני מנגן רק מה שאני יודע, לא מה שאני יכול".
רגע, מתבקש פה הסבר. מה זאת אומרת "לנגן רק מה שאני יודע, לא מה שאני יכול"?
"במקרה הזה, באמירה 'מה שאני יודע' הכוונה להיות צמוד רק לסגנון הדרום אמריקאי, מתוך הידיעה, לא מבחינה טכנית. מבחינה טכנית אולי אני יכול לעשות דברים שאינם מתאימים, יכול להיות שהם יפים, אבל לא מתאימים לסגנון המסוים הזה. ולכן אני תמיד נאמן למקור. הפקתי לירדנה ארזי את 'נשמה צוענית'. חשבתי איך לעשות את זה. הגעתי למסקנה שזה חייב להישמע כמו בטברנה של צוענים שרים ביחד. אז עוד לא היו סמפלרים כמו היום, אז דאגתי מבעוד מועד לפודיום מעץ, והבאתי מקהלה של אנשים שיש להם קולות חזקים ועבים עם עוצמה כדי ליצור את הגודל, והם צעקו, שרקו ומחאו כפיים. את כל זה הכנסתי לסמפלר מאוד פרימיטיבי, שרק בלחיצת כפתור ניגן את זה. הכנסתי את ה'היי' וה'הופ' במקומות מסוימים כדי שיישמע שהם שם באותו רגע, ובפודיום רקענו ברגליים כדי לתת תחושה של משהו חי. הבאתי את זה למצב שכשירדנה סופסוף שרה על הפלייבק, זאת הייתה חגיגה. והשגתי את התוצאה כי אני נאמן למקור. אף פעם לא עשיתי חידוש שבו אני פתאום משנה סגנון ב-180 מעלות".
נגעת כמעט בכל גווני העשייה המוזיקלית – ניגנת על כלים רבים מאוד, הפקת, עיבדת, שרת. אבל רק בכתיבת מילים כמעט ולא עסקת בכלל. מדוע?
"נכון, חטאתי בזה רק מעט. אני יכול לספור בכף יד אחת את השירים שמילותיהם נכתבו על ידי. המלים הראשונות שהמצאתי הן 'כמה מלים אפשר להמציא בכלל'. זה יצא כסינגל, אחד הראשונים שהקלטתי. אחר כך, כעבור המון שנים, כתבתי עוד שניים-שלושה טקסטים המופיעים בדיסק שלי 'את האישה שלי'. קשה לי מאוד לכתוב מלים. כי אני חושב מוזיקה, אני לא חושב טקסטים. אני חושב, אבל ברעיונות. כשהייתי מביא מנגינה לאהוד (מנור – ש"ב) לא תמיד אמרתי לו על מה חשבתי, ולא תמיד היה צורך. הוא קרא לי נפש תאומה כי במנגינות שהבאתי לו גרמתי לו להיפתח על עצמו ועל משפחתו באופן אישי. ככה זה קרה עם 'ברית עולם', 'מישהו' ו'ימי בנימינה'. לעתים נדירות הייתי אומר לאהוד שאני רוצה משפט מסוים בתוך השיר. למשל, בשיר 'הנה הנה' הבאתי לו את המנגינה, ואמרתי לו מה שאני מרגיש: 'הנה הנה הנה/ מנגינה שמתחילה נמוך'. מפה לא ידעתי מה המלים, אבל אמרתי לו בהמשך המנגינה את האקורדים 'לה במול, פה מינור'. ועוד דבר אמרתי: 'והנה היא עולה עולה'. וזהו. המלים האלה נהפכו לחלק מהטקסט, ואת השאר יצר אהוד. אותו דבר הוא עשה למשל ב'להשתנות תמיד', אחד השירים הראשונים שלי. 'הכלב שלי לא מבין מה קורה כי הוא סך הכל שנה שלישית בפקולטה למדעי הסביבה', זה משפט שלי. הוא היה בן 3 הכלב".
"תראה, יש את המשפט 'והדרת פני זקן'. יכול להיות שהם הולכים על פי זה. כל תחנת רדיו שמשמיעה מוזיקה צריכה להשמיע את כל הסגנונות, אלא אם קוראים לזה ערוץ הג'אז, ואז משמיעים רק ג'אז. אם יש תחנת רדיו ממלכתית שמיועדת לכל המאזינים, אז היא מחויבת באופן מוסרי להשמיע את כל הסגנונות, כדי שמה שיותר אנשים יאהבו להאזין, ולא להתקבע בטעם אחד יותר מטעם אחר. אם בשעה משמיעים 18 שירים, יש להשמיע 18 סגנונות שונים. כשאני אומר כל הסגנונות אני מתכוון גם לכל הגילאים. יש זמרים נהדרים שהיו פעם צעירים והם עדיין נהדרים".
"אני אף פעם לא אהבתי את החוזים הדרקוניים האלה. זה לא נכון, זה פוגע באמן, זה פוגע ביצירתו, זה פוגע בהתקדמות שלו. אמן חייב להיות חופשי על מנת להיות אמן. זו חובה מוסרית של כל חברת תקליטים לשמר את האמנות. צר לי על התקופות הדרקוניות שחוו אמנים. ואני שמח שלפחות יצא חוק שמגביל את כל אותם מפיקים בעלי החוזים הדרקוניים האלה".
דרכיך שוב מצטלבת עם שותפך הוותיק, שלמה גרוניך, שרגע לפני הופעתך עם הפילהרמונית הוציא אלבום שבו מוקלטת הופעה שלו עם הפילהרמונית, ובה אתה מתארח. תירוץ טוב לשאול על החיבור ביניכם.
"שלמה גרוניך ואני זה כמו אופניים. אנחנו לא מופיעים שנים, ואז מבקשים אותנו להופעה, ואנחנו לא עושים שום חזרה. שלמה דואג יותר, הוא חייב לחזור על הדברים. ואני מרגיע אותו, אומר לו 'עזוב, זה בסדר, אנחנו נעלה על הבמה ותראה שזה יקרה לבד'. ואכן זה קורה. כל צליל הוא מדויק, אנחנו נזכרים בו מול הקהל כאילו זה המופע הראשון".
האם אתה מתחרט על כך שלא נשארת בהרכב שייסדת ברוח "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", שהיווה את התשתית ללהקת תמוז?
"לא. היה לי רעיון מעניין, ואמרתי לעצמי – ועצמי הקשיב – בואו נקים להקה כמו הביטלס, שבה כולם יוצרים. ואז חשבתי על שמות שהם הפוכים ומנוגדים לחלוטין: אני, דני ליטני, אריאל זילבר, שלום חנוך. ארבעתנו שונים לגמרי, ויכולים להוות כוח עצום. זה התחיל לקרום עור וגידים, התחלנו להיפגש. בפגישות הראשונות הבנתי שכנראה זה לא מסתדר, כי זה לא רק העניין הטכני שארבעתנו מוכשרים וכל אחד בתחומו, צריכה להיות איזושהי כימיה, חיבור מוזיקלי שיגשר בין הקוטביות הזאת. וזה דבר שלא קרה. כשהגעתי למסקנה הזאת ראיתי שזה לא הולך. אני למעשה עזבתי, יחד איתי דני ליטני, ואריאל זילבר ושלום חנוך נשארו ומשם זה קרם עור וגידים לכיוון אחר וכך נוצרה להקת תמוז".
יש החלטות אחרות שאתה מתחרט עליהן?
"לא. כל ההחלטות שעשיתי היו מבחינתי נכונות מבחינה אמנותית. גם כשהייתי בשלישיית 'לא אכפת להם'".
לפני כמעט שנה כספי אושפז במחלקת טיפול נמרץ לב בבית החולים "מאיר" בכפר סבא עקב תסחיף ריאתי, ונאלץ לבטל הופעה בשל כך. הדאגת לא מעט אנשים, אני אומר לו. "זה במיוחד הדאיג איש אחד – אותי", מחייך כספי. "מצבי בסדר גמור. זה היה מקרה של יום אחד. אני התעקשתי ללכת להופעה שהייתה לי באותו יום. אשתי אמרה לי, 'אתה אולי רוצה ללכת להופעה, אבל אתה תלך קודם לבית החולים להיבדק'. היא התעקשה, ומזל שכך היה. כי ייתכן שהייתי מגיע להופעה, אבל לא הייתי מסיים אותה. נשמעתי להוראות הרופאים, קיבלתי את הטיפול שצריך ותוך יום השתחררתי".
מזל. כי 2016 הייתה שנה קטלנית שמתו בה מוזיקאים ענקים רבים.
"זו דרך העולם. לא ראיתי אף אחד ששרד את כל החיים והמשיך לחיות. כולם עוברים את הפרק הזה. כל אחד בזמנו, ויש כאלה שבכפיה, לצערי. זו דרך העולם הגשמי הזה. אבל המוזיקה הזאת שלהם ממשיכה וקיימת, וזה העניין. בדיוק כמו שאני כל כך אוהב לשמוע בטהובן, והוא לא חי, אבל המוזיקה שלו נשארה. הודות למוזיקה, זכרם של אלה שלא קיימים ממשיך להתקיים, וזה הבדל מהותי. המוזיקה נגישה מאוד עם האמצעים המודרניים של היום. לעומת זאת, יש פסלים פנטסטיים כמו הפסל דוד של מיכאלאנג'לו, הנמצא בפירנצה ונוהרים אליו מכל העולם כדי לראות ולהשתאות. במוזיקה זה הרבה יותר קל, אני לא חייב להגיע למקום שבו בטהובן הלחין את יצירותיו על מנת להאזין להן. למרות שכן הגעתי לביתו באוסטריה שם הלחין את יצירותיו, ונגעתי בעצמי בפסנתר שלו. השומר אסר לגעת, ובכל זאת כשהשומר סובב את הגב נגעתי. הייתי חייב. כשהשומר הביט חזרה לכיוון הסרתי את היד. ההכנסה התיירותית הגדולה של אוסטריה היא ממוזיקה קלאסית".
ומי מאלו שהלכו לעולמם חסר לך במיוחד?
"מאיר בנאי (כספי הפיק ועיבד את אלבומו 'גשם' – ש"ב). מותו כאב לי כל כך. מאיר היה חיה. חיה רעה. במובן הטוב. הוא שר עם עוצמה אדירה. לא בווליום, אלא בעוצמה קולית שמתבטאת בשחקן שבו. הוא ידע להגיש את השירים האלה בצורה חד פעמית. אני זוכר שגמרנו להקליט את כל הליווי, נקבע התאריך שהוא יבוא לשיר, והוא בא לפני. אני כנראה איחרתי ביותר מחצי שעה. כשהגעתי הוא כבר היה שם ואמר לי, הקלטתי את כל השירים. אמרתי, 'אוקיי'. הייתי רגיל לזה שאפשר לשיר תקליט שלם בטייק אחד. ואז האזנתי. אמרתי לו, זה לא טוב. אתה יכול לשיר הרבה יותר טוב. ואז דיברתי איתו קצת. הכנתי אותו. כשאני מפיק זמר או זמרת חשוב לי להדריך נכון. אני מדריך אותו להיות יותר טוב, ולא בא להגשים חלום שלי לשמוע מישהו אחר שאני עושה עליו ניסיונות. בקיצור, דיברתי עם מאיר, הכנתי אותו, אמרתי לו 'בוא תיכנס לאולפן עוד פעם, ותשיר עכשיו'. תוך פחות משעתיים הוא שר את כל השירים של האלבום הזה, 'גשם', כפי שהוא ידע, והוא שר את זה כשהוא היה במיטבו. זה פשוט דיסק נפלא".
בשנת 2006 התראיין כספי לכותב שורות אלה וחשף את המקרה באודישנים שהוביל לפרישתו מפאנל השופטים של "כוכב נולד": "בשלבים הלפני אחרונים של הסינונים, על הבמה עלו בזה אחר זה הנבחנים. בשלב מסוים ניגש אלי מישהו מההפקה, הצביע לעבר אחד המועמדים ולחש לי באוזן: 'את זה תעביר', עוד לפני שהבחינה החלה. הבעתי התנגדות, הרמתי גבה ואמרתי: 'מה פתאום, ומה אם הוא לא טוב? בשום פנים ואופן אני לא עושה את הדברים האלה'. הם אמרו לי: 'תעביר אותו, אנחנו יודעים שהוא לא טוב, אבל זה חשוב לנו בשביל הרייטינג. אחר כך נכשיל אותו'. לא הסכמתי להיות חלק מהעניין הזה. הצבעתי נגדו, בגלל שהקשבתי וראיתי שהרמה לא ראויה. הרגשתי לא טוב עם הניסיון לכופף את דעתי כשופט בתחרות בשם הרייטינג, ובעקבות המקרה, אמרתי להם מאוחר יותר 'תודה רבה', לא רציתי לחזור להיות שופט בכוכב נולד".
כספי שב ומאשר את הסיפור. "השופטים לא קבעו מי נשאר, אלא המפיקים, ובגלל זה עזבתי את 'כוכב נולד' ולא רציתי להיות חלק מזה. לעומת זאת, הסכמתי להיות חלק מ'בית ספר למוזיקה' עם הילדים, בתנאי שלא יהיו סמסים. אלו ילדים פגיעים. וכותבי הסמסים לא יכולים לעצב את התרבות, מפני שזה תמיד הולך על חמולות. מארגנים את החברים של החברים של החברים, ואף אחד לא חושב אם באמת הבן-אדם שעבורו מצביעים טוב. זה לא נכון. תאר לך שאדם יבוא לבחינת קבלה ככנר בפילהרמונית, ויתחילו לשלוח לבוחן סמסים שיקבעו אם הוא יתקבל או לא. אז איפה הרמה?".
"אני רואה בעיני רוחי, שבאודישנים לתוכניות כמו 'הכוכב הבא' או 'דה וויס' באה מישהי ששרה נפלא. וכשהיא מסיימת לשיר הבוחנים אומרים לה: 'את מוזיקלית בצורה בלתי רגילה, יש לך קול פעמונים, יש לך חוש קצב נפלא, את מגישה את זה כמו שחקנית גדולה, את מדייקת ולא מזייפת, זה פשוט שיא השלמות, אבל אנחנו מצטערים, אנחנו לא יכולים לקבל אותך. היא שואלת: למה? והבוחנים עונים: כי הכול בסדר אצלך במשפחה. אין טרגדיות".
אם במציאות מקבילה, מתי כספי הצעיר היה מתחיל את דרכו בימינו, ובא להיבחן ב"דה וויס", האם השופטים היו מעבירים אותו לשלב הבא?
"לא, לא היו מקבלים אותי. כי לא הייתה לי שום טרגדיה במשפחה, לא איבדתי איזה איבר וכל מיני דברים. וכמו שהגשש אומר: לא מצאו אצל אמא שלי אבנים באורז. הם הקדימו את זמנם, ו'פסטיבל שירי דיכאון' זה בדיוק זה. בדיוק זה. ראו את הנולד".