מתי כספי שר סשה ארגוב / מתתיהו ואלכסנדר (1990 NMC)

מתי כספי נזכר בפגישתו הראשונה עם סשה ארגוב

[ראיון מאת בן שלו, "הארץ" 16.2.2011]

זה התחיל בסנדביץ' פסטרמה ומלפפון חמוץ, והתפתח לכדי שני אלבומים ורומן מוסיקלי ממושך. מתי כספי מספר על ארגוב ועל יתר אבות המזון המוסיקליים שלו.

לפני כמה שנים, בהופעה שבה שר משיריו של סשה ארגוב, סיפר מתי כספי על הפעם הראשונה שבה שמע את השיר "החולמים אחר השמש". השנה היתה ככל הנראה 1977, השעה היתה בוודאות שתיים בלילה, וכספי שכב במיטה, התקשה להירדם והקשיב לרדיו. כש"הפרברים" התחילו לשיר את שירם של ארגוב ויורם טהרלב, כספי התמלא קנאה, גם במלחין וגם במבצעים. "הם זכו במתנה כל כך גדולה, והרגשתי שגם אני רוצה לחלוק בה", הוא אומר.

עם מנגינה שמקפצת במרווחים לא הגיוניים ועם זאת מזדמרת בטבעיות מתרוננת, "החולמים אחר השמש" הוא באמת אחד משיריו המופלאים של ארגוב. אבל לא רק הלחן הילך קסם על כספי בן ה-28, שבאותה תקופה כתב שפע של לחנים בעלי תכונות דומות. "העיבוד של השיר היה יפהפה ופשוט", הוא נזכר, "רק זוג גיטרות ועיטורים של אקורדיון, זה הכל. ואולי גם השעה עשתה את שלה. שתיים בלילה. שקט מוחלט בחוץ. כל הדברים האלה גרמו לי להתאהב בשיר ולרצות לשיר אותו".

ארבע שנים לאחר מכן, כספי הגשים את החלום שלו לשיר משיריו של מי שהוא מכנה "הוד מוסיקליותו". "הרהבתי עוז וביררתי איפה סשה גר", סיפר כספי בשבוע שעבר, "ופשוט עליתי לדירה שלו - זה היה בקומה חמישית, בלי מעלית - ודפקתי בדלת. הוא פתח ואני נאלמתי דום. כשניסיתי לדבר כל כך התרגשתי שהתחלתי לגמגם. אם לבטל את הגמגום, מה שאמרתי היה בערך: 'שלום, מאוד הייתי רוצה להקליט תקליט שכל השירים בו הם שלך'. אז הוא ענה 'בסדר', הזמין אותי פנימה, הציע לי חומרים והתחלנו לעבוד".

חרדת הקודש שכספי חש כלפי ארגוב נעלמה עד מהרה "מפני שראיתי לפני אדם עם חוש הומור, עם שמחת חיים ועם תיאבון גדול, שזה חשוב".

אתה מתכוון לתיאבון יצירתי?

"לא, לתיאבון במובן של אוכל. הפגישות שלנו התחילו תמיד באיזה סנדביץ' טוב עם פסטרמה, חרדל ומלפפון חמוץ. מאוד טעים. אחרי שסיימנו את זה וסיפרנו בדיחות, לקראת פרידה, ניגשנו לפסנתר".

"מה שהנחה אותי בעבודה על השירים היה להיות נאמן להרמוניות המקוריות", אומר כספי, "כי סשה זה קלאסיקה שאסור לשנות תו. שום שינוי. שום כלום. זה כמו שמישהו יעשה אינטרפרטציה ליצירה של בטהובן וישנה את התווים. דבר שלא ייעשה".

עם זאת, הוא מוסיף, "היה שיר אחד שהרשיתי לעצמי לקחת אותו לכיוון קצת שונה. 'האהבה שלי אינה תלויה בדבר'. הרגשתי שיש שם נטייה מסוימת לכיוון של חצי בוסה נובה, או סמבה אטית כזאת, ומאחר שלשיר הזה לא היה ביצוע אף פעם, וגם סשה אמר לי שהוא באמת חשב על כיוון כזה, הרשיתי לעצמי לשנות את המקור. אבל בכל השאר שמרתי מאוד בקנאות על ההרמוניות ועל האווירה".

שני האלבומים שכספי הקליט משיריו של ארגוב ("מתי כספי שר ארגוב" ו"מתיתיהו ואלכסנדר") העניקו עדנה מחודשת למלחין הדגול. האם כספי הרגיש שהוא גואל את השירים ממעמד צדדי שאליו נדחקו? "זה לא היה זה", הוא אומר. "אם היתה גאולה, זאת היתה גאולה מבינוניות. במשך השנים שמעתי פה ושם ביצועים לשירים של סשה שהיו בהם שגיאות נוראות. דברים שגרמו לי להתחלחל ולשאול את עצמי איך הרשו שזה יהיה מוקלט ככה".

היו גם ביצועים שכספי לא התחלחל כשהוא שמע אותם, ובכל זאת הוא הרגיש שמשהו בהם לא בסדר. "בלי להכיר את המקור, כי לא שמעתי סשה מנגן את השירים, היתה לי הרגשה שהמבצעים שרים אותם עם טעויות", הוא אומר. "ובאמת כשפגשתי את סשה והוא השמיע לי את השירים כמו שהם צריכים להיות, התברר שלא טעיתי. היו שגיאות.

"אני חושב שהקבוצות היחידות ששרו מצוין את השירים של סשה היו 'התרנגולים' ו'החמציצים'. הם עשו עבודה מוסיקלית נפלאה, אבל גם אצלם היה חסר משהו מבחינה רגשית. הליריות של סשה לא באה לביטוי. ולכן היתה לי תחושת שליחות. הרגשתי שאני צריך להגיש את השירים בצורה מדויקת גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינה רגשית. אז כן, היה בזה ממד של תיקון עוול".

ב-2005, עשר שנים אחרי מותו של ארגוב, כספי חזר אל השירים וביצע אותם על הבמה ("כפי שהם, כי אין מה לגעת ואסור לגעת") כשהוא מלווה על ידי כלתו של המלחין, הפסנתרנית גבי ארגוב. מאז השניים מעלים את המופע כל כמה חודשים, וב-26 בחודש הם יעלו אותו במועדון רדינג 3 בתל אביב.

מדוע כספי מרגיש צורך לחזור אל שיריו של ארגוב? "געגועים", הוא אומר. "זה לא נמאס אף פעם. גם המוסיקה וגם הטקסטים, שהם ברמה שלא כותבים היום. כל הדבר הזה מעורר געגועים. אני יושב במקום הכי טוב, ממש ליד הפסנתר, שומע את עצמי הכי טוב ונהנה. מצד אחד, אני מרגיש משוחרר מפני שזאת לא מוסיקה שלי. מצד שני, אני מרגיש מחויבות ענקית להיות טוב מהתחלה עד הסוף. כל שיר הוא משוכה, ואחרי שעברתי אותה אני נושם לרווחה שעשיתי את זה לשביעות רצוני".

עולם ומלואו

ארגוב היה אחד המוסיקאים הכי משפיעים על כספי, ואם כבר מדברים עליו, זאת הזדמנות פז לשאול את כספי על אבות מזון מוסיקליים אחרים שלו, על יוצרים נוספים שהשפיעו עליו עמוקות, בעיקר כנער, ותרמו לגיבוש הקול הייחודי שלו. אבל לפני שמגיעים אליהם, נישאר עוד רגע עם ארגוב ועם החשיפה של כספי אליו.

"הפעם הראשונה ששמעתי את סשה? הייתי נער, בתחילת שנות העשרה שלי", נזכר כספי. "נדמה לי שאלה היו שירים מתוך 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. מישהו הביא את התקליט והשמיע אותו בפטיפון של הקיבוץ (חניתה, ב"ש) והתאהבתי באופן מיידי. עד אז היינו שומעים כל מיני שירי רועים. שירים עם 'הו!' כזה מבהיל. ופתאום שמעתי הרמוניות פנטסטיות ומנגינות שאין להן גבולות. מנגינות שלא מצייתות לשום מוסכמה. זה היה שוק מוסיקלי בשבילי, ומאז התאהבתי בסשה.

"היתה בזה תחושה של שחרור", ממשיך כספי. "תאר לעצמך שאתה מוקף כל הזמן באנשים שלא חושבים כמוך, וזה גורם לך להרגיש תסכול מסוים, שאתה מדחיק אותו. ואז אתה פוגש פתאום בבן אדם שחושב כמוך, ואתה כל כך מאושר מזה, וכל ההדחקה יוצאת החוצה ומוצאת ביטוי. ככה הרגשתי כששמעתי את המוסיקה של סשה".

האם כספי יכול לשים אצבע על ההיבטים המוסיקליים שבהם הוא הושפע ישירות מארגוב? "במנגינות לא", הוא אומר, "אבל בהרמוניות בהחלט. אצל סשה ההרמוניה לא מסתכמת באקורדים. לצד האקורדים יש גם הולכה של הבס, ושני הדברים ביחד מהווים את שלמות ההרמוניה. סשה הלחין בדרך הזאת בצורה מאוד קנאית.

"הדינמיקה בין האקורדים לבין ההולכה של הבס מאוד מורכבת אצל סשה. אם יש אקורד דו, הבס לא חייב להיות גם דו, הוא יכול להיות משהו אחר. סשה אהב להשהות את הבס. המהלך ההרמוני כבר הגיע לפתרון וסגר מעגל, אבל הבס עדיין טייל ונפגש עם ההרמוניה רק כעבור כמה תיבות. סשה לא המציא את הטריק הזה. כנער שמעתי אותו במוסיקה קלאסית. אבל לשמוע את זה גם בשירים - זה פתח בפני עולם ומלואו, ומאז אני רואה את זה כשפה פשוטה וברורה לי, וגם לי יש הרבה שירים שבהם הבס נמצא בטיול משל עצמו".

אז כשכספי שמע לראשונה את ארגוב הוא כבר הכיר לעומק מוסיקה קלאסית, והוא אומר שזאת ללא ספק ההשפעה הכי גדולה עליו. הוא מספר על המורה רפאל דרגן מהקונסרבטוריון בנהריה, שאליו כספי היה נוסע בכל שבוע מבית הספר האזורי בגשר הזיו.

"הוא הרגיש בכישרון שלי וידע מה לתת לי לנגן", אומר כספי. "הוא נתן לי ללמוד חמישה מלחינים בעת ובעונה אחת: בטהובן, מוצרט, שופן, בארטוק ובאך כמובן. אחרי ששמעתי אותם מקצה לקצה הוא לקח דף תווים ושירבט עליו סתם כמה תווים, בלי תיבות ובלי משקל. הוא אמר: סדר את המשקל איך שאתה רוצה, סדר את התיבות איך שאתה רוצה, וכתוב חמישה עיבודים שונים למנגינה, בסגנון של כל מלחין.

"כשהבאתי לו את זה כעבור שבוע, הוא אמר 'טוב, בסדר' והמשיך ללמד כרגיל. אבל הוא היה חכם כי בדרך הזאת הוא פתח לי את כל העולם שנקרא הרמוניות וסגנונות, וזה נשאר לתמיד. רפאל דרגן. המורה הראשון והיחיד שלי".

משהו אסתטי

למה כספי הקשיב בשנותיו המעצבות חוץ ממוסיקה קלאסית? "כילד הקשבתי באדיקות לתוכנית רדיו שנקראה 'משירי עמים'", הוא מספר. "היא שודרה בכל יום שבת בבוקר המאוחר, ובכל פעם השמיעו שירים של עם אחר. שתיתי את זה בצימאון גדול, וגם זאת אחת ההשפעות הכי גדולות עלי. זה באמת היה מכל העולם: שירים מדרום אמריקה, מהרי האנדים; שירים ממזרח אירופה: רוסיה, בולגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה; מוסיקה הודית ויפאנית; שנסון צרפתי. מוסיקה מכל מקום בעולם, והכל דיבר אלי. הבליל הזה, העירוב הזה, של מקצבים לא זוגיים מהבלקן, לצד מקצבים אפריקאיים וברזילאיים - זה אחד הדברים העיקריים שיצרו את הבסיס המוסיקלי הרחב והמגוון שלי".

רוב המוסיקאים הישראלים בני דורו של כספי הושפעו עמוקות מהביטלס (כלהקה וכשם קוד למהפכה המוסיקלית של שנות ה-60). המוסיקה של שלום חנוך או דני סנדרסון - זה הביטלס פינת להקת הנח"ל. כספי הוא סיפור אחר. "אני חושב שהביטלס בכלל לא השפיעו עלי", הוא אומר. "מאוד אהבתי אותם, אבל אהבתי את זה כמשהו אסתטי. זה לא הטביע בי את חותמו. נהניתי מהביטלס כמו שנהנים לראות חוף ים או כמו שנהנים לאכול מאכל טעים. אבל אחרי שבלעתי, זה כבר לא היה שם.

"מה שלא קרה עם מוסיקה קלאסית ועם מוסיקה ממקומות שונים בעולם, הודו ואפריקה ודרום אמריקה והמזרח הרחוק. כששמעתי את המוסיקה הזאת, היא עוררה אצלי ערגה אינסופית. כאילו שאני מכיר את המקומות האלה ורוצה להיות בהם דרך המוסיקה.

"מה עם אלה?" אומרת אשתו של כספי, הקאו, שיושבת לידו. "או, זה אחר כך", אומר כספי. "היו לי כמה מורים לשירה, שעל סמך מה ששמעתי מהם נעשיתי זמר יותר טוב. אלה (פיצג'רלד) היתה מורה נפלאה, ניסיתי ליישם את הקלות שיש בשירה שלה, והיו לי גם שני מורים: פרנק סינטרה ובינג קרוסבי. איזה זמרים אדירים. אני עדיין לא שבע מלשמוע את בינג. לחנוק אותו איך שזה בא לו כל כך בקלות. סיפרו עליו שהוא אף פעם לא למד שיר מראש. הוא היה בא לאולפן, לומד את השיר ושר. זהו. קלות מדהימה.

"אחר כך, במשך השנים, היו הרבה להקות ונגנים שאהבתי והערכתי ולמדתי מהם, אבל זאת כבר לא היתה השפעה ממשית", אומר כספי. "מה עם סטיבי וונדר?" שואלת הקאו. "סטיבי, כמובן", מתקן כספי. "אחד המורים הטובים שלי. ובשנים יותר מאוחרות ז'ובים. עד היום, כשאני שומע דברים שלו, למשל כשאנחנו נוסעים במכונית, זה כמו שהשמש זורחת עלי אחרי שהיה מעונן וקצת קר. פתאום היא יוצאת מהעננים ומחממת אותי טוב טוב.

"כל פעם מחדש אני מקשיב ומשתאה. איך הוא עשה את זה. איזה גאון. הוא גאון. ז'ובים גאון. כמו שסשה היה גאון, ז'ובים גאון. במוסיקה, בעיבודים, ברגישות לטקסט. גם אם אתה לא מבין פורטוגזית, אתה כמעט מבין על מה השיר. ממש ככה".

[מקור]