מתי כספי - ספרים ותווים

מתי כספי - הקסם והחידה

מאת המוסיקולוגית ד"ר ציפי פליישר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג-2013

פרישת עולמו ההרמוני העשיר והייחודי של מתי כספי על סמך ניתוח מעמיק של ארבעים משיריו, בד בבד עם עיסוק ברבדי חייו ובהשפעות שפעלו עליו.

ד"ר ציפי פליישר:

למזלנו, הכרנו את מתי ליָדֵנו. לעומת גאונים מוסיקליים אחרים, כגון באך וגרשווין, גם הם אמני ההרמוניה, הייתה לנו ההזדמנות לעקוב אחר היצירה של מתי כספי בזמן אמיתי. ובעצם בתוך המוסיקה של מתי יש גם באך וגם גרשווין ועוד ועוד. מתי הוא גם מגיבורי הזמר העברי, בעיקר בשנים 1990-1970.
הרעיון לכתוב ספר כזה נולד בשנת 1994, אך בחומר המוסיקלי של שיריו התחלתי לדון עם הסטודנטים שלי כבר בשנות השבעים. תמיד אהבתי לעסוק בכל צליל, בכל אקורד, בכל מהלך הרמוני.
בראשית התהליך קראתי את הלחן עם ההרמוניות כפי שמתי כתב אותם בספריו; זו הייתה נקודת המוצא – ואז האזנתי להקלטות והשלמתי את האקורדים בתווים מלאים לנגינה בפסנתר. התוצאה, כפי שתראו באלבום השירים הנפתח מצד שמאל של הספר, היא שירים שרשומים כמו כוראלים, אך קו הסופרן – המנגינה – מופיע בנפרד, ובצירוף דרגות הרמוניות מתחת לליווי. כשיש צורך רשומות גם התבניות הקצביות.
ספר זה הוא קיצורו של הספר המלא בן שלושת הכרכים, אשר מרחיב ביותר את הניתוח של ארבעים השירים ואת הדיון לעומק בשפתו ההרמונית העשירה של מתי כספי. הספר המלא נמצא בספריות האוניברסיטאות בארץ. למי ש"הציץ ונפגע", ומעוניין לקרוא גם את הספר המלא, אמליץ מאוד לקרוא שם את ההקדמה.

מן העיתונות:

"הספר הטוב ביותר שנכתב על המוסיקה הישראלית. הניתוח הוירטואוזי של פליישר נוגע ביופי שבמוסיקה של כספי. פשוט מדהים!" [חנוך רון, ידיעות אחרונות]

← לרכישת הספר מאתר הקיבוץ המאוחד

ההכרה בגאוניותו של מתי חוצה דורות

מאת עופר שנער לבנון, יוני 2013

ספרה של ציפי פליישר הוא אחד הספרים המעניינים שיצאו בישראל והעוסקים ביצירתיו של מלחין ישראלי. ספק אם נכתב ספר דומה על מלחין בן זמננו ואין ראוי ממתי כספי להיות הראשון הזוכה לכבוד כזה: ההכרה בגאוניותו של מתי חוצה דורות ומאחדת בין דור המייסדים של המוסיקה הישראלית, המיוצגת על ידי מרדכי זעירא, שהבחין בה כשמתי היה פעוט בן שלוש, ולאחר שבגר העיד על כך החיבור לסשה ארגוב, שאליו הושווה מתי פעמים רבות, וכן לבולטת שבין מלחיני הביניים, נעמי שמר, שיצרה ביחד עם מתי מספר שירים והעריכה אותו מאוד. מתי זוכה להערכתם של המלחינים הבולטים מבני דורו, החל משלום חנוך, יהודית רביץ, שם-טוב לוי ויוני רכטר וכלה בשלמה גרוניך, אולי הקרוב אליו מכל בני דורו, כמי שזכה להלחין עמו ולחלוק עמו את הבמה שנים רבות. רשימה מכובדת זו לא תהא שלמה מבלי אזכורם של מוסיקאים צעירים ממתי, מארקדי דוכין, אסף אמדורסקי, רונה קינן (כולם ביצעו משירי) ומאיר בנאי ואחיו הצעיר, אביתר בנאי, שביצע ערב שלם משיריו של מתי כספי, וכלה בדני רובס שהעיד על עצמו פעמים רבות כמעריץ גדול של כספי. השפעתו של מתי כספי ניכרת היטב גם בקרב יוצרי הג'אז הצעירים הפועלים בישראל ובעולם, החל מאבישי כהן, ממוסיקאי הג'אז המצליחים בעולם כיום, ז'וקה פרפיניאן, גלעד הקסלמן ועומר קליין, המנגנים משיריו בניו יורק ובישראל בעיבודי ג'אז מקוריים הנוסכים חיים חדשים בשירים המוכרים.האם הספר מצליח לפענח את סוד קסמה ואת חידת ייחודיותה של המוסיקה של מתי, שהיא מורכבת ביותר אך גם נעימה לאוזן (חלק גדול משיריו הם מהפופולרים ביותר שנכתבו בישראל)? הספר מנסה להתמודד עם שאלות אלה ומציע מספר הסברים לאופן שבו מתי מצליח לעשות את הבלתי אפשרי, בין היתר באמצעות השילוב שבין מהלכים הרמוניים מורכבים ובלתי שגרתיים שהשפעתם ממותנת על ידי שימוש בקצב ובמלודיה כעוגנים עבור המאזין. הספר חושף כמה מהתהליכים המוסיקליים שבהם עושה מתי שימוש תדיר ומשמש מדריך למיטבי לכת למי שרוצה לרדת לעומקם של לחניו. לאחרים מספק הספר מפגש עם שירים מוכרים ומוכרים פחות שלארבעים מהם מספקת פליישר תיווי מלא, כולל הדרגות ההרמוניות (שאינן מופיעות בספריו) וכן דיון קצר שמאיר נקודות סמויות מן העין בכל אחד מהם.

אפשר לקרוא את הספר ולהנות ממנו גם מבלי ידע מוסיקלי אך דומה שהוא מיועד בעיקר לקוראים היודעים לקרוא תווים שיש להם היכרות מוקדמת עם מונחים מוסיקולוגיים בסיסיים, החל מטוניקה דומיננטה, המרווחים המוסיקליים, המודוסים. הספר פונה גם למי שידיעותיו רחבות יותר והיכול לקרוא גרפים והבקיא במונחים שגורים פחות כנקודות עוגב.

המוסיקה של מתי היא אוקיינוס רחב ועמוק, מלא צורות רבות יופי שמושכות את האוזן ומסיחות את הדעת. באופן דומה, הספר הוא שיטוט שיש בו מעט מהמקריות והרבה מחדוות הגילוי בין אותן צורות מוסיקליות יפיפייות, שיטוט בגן גדול שאין בו נקודת התחלה וסוף אלא שבילים מתפצלים והקורא מוזמן לפתוח את הספר באקראי ולהנות מהיופי הרב הנגלה בכל אחד מדפיו.

פליישר נמנעת במודע מהתייחסות מפורטת להיבטים הקצביים של יצירתו של כספי. פליישר מעידה על עצמה שזו איננה מטרתה אך עם זאת, חסך זה איננו מהווה מחסום בפני המעוניינים להנות ולהחכים מעיון בספר, המתמקד בהיבטים ההרמוניים והמלודיים והמאיר היבטים מרכזיים אלה מנקודות מבט רבות וחשובות.

עלינו להצטער על ההחלטה לא לאפשר לרוצים בכך לרכוש את הספר באורכו המלא - ספר שנמצא רק במספר מצומצם של ספריות בישראל המיועדות לסטודנטים למוסיקולוגיה. עם המהדורה המלאה מגיע גם דיסק שבוודאי אפשר וכדאי להנגיש את תכניו לרוכשי הספר.

לסיום, ציפי פליישר כותבת כי "מתי כספי הוא אבן דרך חשובה בהיסטוריה של המוסיקה העולמית. הוא נקודה בקו הגבהים הנמתח מבאך וגרשווין". זו קביעה אמיצה לכאורה עבור הכותבת, מלחינה וותיקה ומוסיקולוגית שחינכה דורות רבים של מוסיקאים בישראל, המודעת היטב לגאונותם של השניים - באך וגרשווין - ולמשמעותה של השוואתו של מתי אליהם. היה כבר מי שהביע פליאה לנוכח קביעות אלה, החוזרות בספר פעמים רבות. דומה שהמרימים גבה מעידים על חוסר היכרותם עם הנפשות הפועלות - באך לא זכה בתקופת חייו להכרה כמלחין, בוודאי לא כאחד מגדולי המלחינים ואולי הגדול שבהם. גרשווין, שזכה להצלחה רבה, הותקף בימי חייו על ידי מוסיקולוגים שמצאו פגמים ביצירתו, אפילו ביצירת המופת Rhapsody in Blue, היו שקבעו שההירמונים שגויים... מתי כספי כבר איננו נער אבל המוסיקה שלו רק בתחילת הדרך ואין ספק שגם בעוד שנים רבות המצלולים החד פעמיים של יצירתו ימשיכו להדהד בעולם כולו. לנו לא נותר אלא להודות לו על שבחר לקבוע את מקום מושבו בישראל ועל כך שהוא חולק עמנו את כשרונו העצום לעתים קרובות, בין אם בהוצאת אלבום חדש או בהופעה על הבמות ולציפי פליישר שהקדישה לו פרק כה גדול מחייה ועל כך שפירסמה את ספרה בעברית.

האם מתי כספי באמת גאון או שמדובר בהגזמה?

ספרה החדש של המוסיקולוגית ציפי פליישר, “מתי כספי – הקסם והחידה”, מיועד בעיקר למעריציו של המלחין והזמר שמתעניינים במנגנון הפנימי של שיריו המושלמים.

מאת בן שלו, "הארץ", 31.02.2013

מתי כספי התראיין ל"הארץ" לפני כשנתיים וסיפר על המוסיקאים שהכי השפיעו עליו, מסשה ארגוב דרך סטיבי וונדר ועד אנטוניו קרלוס ז'ובים. "עד היום, כשאני שומע דברים שלו זה כמו שהשמש זורחת עלי אחרי שהיה מעונן וקצת קר", אמר על ז'ובים. "פתאום היא יוצאת מהעננים ומחממת אותי טוב טוב. כל פעם מחדש אני מקשיב ומשתאה. איך הוא עשה את זה. איזה גאון. הוא גאון. ז'ובים גאון. כמו שסשה היה גאון, ז'ובים גאון".

כשנגמר הראיון הצטערתי שלא שאלתי אותו את השאלה המתבקשת: "האם אתה חושב שגם אתה גאון?" אבל אחר כך שיניתי את דעתי ושמחתי שלא שאלתי אותו. אילו היה אומר כן, היה מצטייר כשחצן; אילו היה אומר לא, היה נתפש כמיתמם. זאת שאלה שלא הוגן להציג אותה ליוצר החשוד בגאונות, מה גם שבמקרה של כספי התשובה עליה ברורה.

לאחרונה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד "מתי כספי – הקסם והחידה", ספרה של המוסיקולוגית ד"ר ציפי פליישר על יצירתו של כספי. "מתי כספי הוא מגאוני היצירה המוסיקלית ההיסטורית והעולמית", היא כותבת. "הוא ניצב בשורה אחת עם באך וגרשווין כמטביעי החותם החשובים ביותר על הרבדים הקרדינליים בהתפתחות שפת ההרמוניה המסורתית".

המשפט האחרון שגוי מן היסוד. העולם שמחוץ לישראל אינו מכיר את מתי כספי, ולכן לכספי לא יכולה להיות השפעה עולמית מרחיקת לכת. ומה בנוגע לפצצה שפליישר מטילה במשפט הראשון ("מגאוני היצירה המוסיקלית ההיסטורית והעולמית")? האינסטינקט הראשוני הוא לנוע בחוסר נוחות לשמע ההצהרה המפוצצת הזאת. זאת נשמעת כמו האמא של כל ההגזמות.

אבל רגע, האם זה לא מה שאנחנו חושבים בסתר לבנו כשאנחנו משתאים גם בהאזנה האלפיים מ"לקחת את ידי בידך"? או "שיר היונה"? או "הנה הנה"? או "מישהו"? או "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה"? והאם לא השתעשענו בינינו לבין עצמנו במחשבה שאילו כספי היה נולד במקום אחר ולא בישראל, או בתקופה אחרת ולא בתקופתנו, הוא היה יכול להיחשב אחד מגדולי המלחינים בעולם?

נכון, אלה שאלות היפותטיות טיפשיות. ונכון, שאלת הגאונות לא מקדמת שום הבנה אמיתית. ונכון, פליישר לא באמת יכולה להוכיח את הטענה מרחיקת הלכת שלה. ובכל זאת, טוב שהיא מתפרעת וטוענת אותה ללא פחד. כי היא אומרת שכשאנחנו שומעים את שיריו של כספי אנחנו ניצבים מול פאר היצירה: מול שלמות מוסיקלית מסחררת, הן בהיבט האסתטי, הן בהיבט הרגשי והן בהיבט החושני.

"הקסם והחידה" הוא ספר של חוקרת שמעריצה את כספי, כשם שאת הרשימה הזאת כתב עיתונאי שמעריץ את כספי. אפשר לטעון בצדק שבשניהם חסר ממד ביקורתי, ומובן שהקריירה של כספי, כמו של כל אמן, ראויה למבט ביקורתי. אבל פליישר לא עוסקת בקריירה של כספי, אלא בשירים שמבטאים את המהות המתי־כספית בשיאה, והמהות הזאת, בהיותה מושלמת, מייתרת ביקורת.

"הקסם והחידה" מיועד מטבע הדברים למעריציו של כספי, וליתר דיוק למעריציו של המלחין והזמר שמתעניינים במנגנון הפנימי של שיריו. נניח, "שיר אהבה (כמו גלגל)". לפני זמן מה זימזמתי אותו ונדהמתי להיווכח שיש לו תבנית קצבית אחידה לחלוטין: הצלילים, מהראשון ועד האחרון, מסודרים בתבנית של זוגות, אולי מכיוון שזהו שיר אהבה אינטימי. שניים־שניים הם עוברים בסך, כמו חיילים ממושמעים. אבל הסימטריה המוחלטת לא מכניסה את השיר לתוך סד מרובע וקשוח. המנגינה נשארת נושמת, חופשייה, מרקדת.

פליישר מזכירה את "שיר אהבה" בחטף. הוא אינו אחד מ-40 השירים של כספי שאותם היא מנתחת בספר, אקורד אחרי אקורד. אבל העיקרון שמתקיים בשיר הזה – מבנה חמור שאינו סותר חופש מלא – הוא אחד מעקרונות הבסיס של השפה המתי־כספית על פי הניתוח שלה. "בתוך מבנים מוצקים להפליא שפוך כל העושר הריתמי והמלודי, והמבנה המוצק מאפשר לעושר ההרמוני לרצד ולהתפרע", כותבת פליישר. "רק בעזרת מסגרתיות כזאת אפשר לפתח מהלכים הרמוניים כה בלתי שגרתיים".

פליישר רואה בכספי פרא מוסיקלי. "המוסיקליות של מתי פראית עד כדי חייתיות, והיא מביאה אותו לכך שאינו פוחד מכלום – לכן הוא מקורי כל כך", היא כותבת. הוא פרא דייקני מאוד, ולא פחות חשוב מכך: הוא פרא חולם. "מבחינה רוחנית־רגשית, אהבתי יותר מכל את הצלילה אל החלום", כותבת פליישר. "בכל שיר מצאתי חלום. השירים כולם הם קודם כל – חלומות". ההתרשמות הזאת מבטאת את השילוב שמתקיים אצל פליישר בין ניתוח מוסיקלי מדוקדק להאזנה חושנית שסופגת את החום והלחות של השירים.

הביוגרפיה של כספי היא לא העניין בספר אבל אי אפשר שלא להזכיר מעשייה על ילדותו. בתחילת שנות ה-50 המלחין מרדכי זעירא נהג לבקר בחניתה, קיבוצו של כספי, כדי לנפוש ולעבוד. יום אחד, כשזעירא ניגן בפסנתר בחדר האוכל, מתי בן השלוש נעצר לידו. רוצה שאנגן לך? שאל זעירא, והתחיל לנגן את "יונתן הקטן". "לא ככה!" צעק מתי. זעירא שאל מיהי אמו של הילד וכשזו הגיעה לחדר האוכל זעירא אמר לה "אתם תהיו שני הורים אידיוטים אם לא תפתחו את הכישרון הזה. אני לא מאמין לקיבוצניקים. יש לי ילד בגילו – אני לוקח אותו, אפתח את שניהם, כשאעשה ממנו בן אדם אחזיר לכם אותו".