יהורם גאון

מתי כספי הפיק ועיבד ליהורם גאון את התקליט "ירח מלא" (1989), וגם ניגן בכלים שונים והלחין מתוכו את השיר "בדרך אליך".

בדצמבר 2002 סיפר רזי בן עזר, שהיה בעת הקלטת האלבום עוזר טכנאי באולפן, את חוויותיו מההקלטות:

"בינואר שנת 1989 התחילו ההקלטות לאלבומו של יהורם גאון "ירח מלא" באולפני סיגמא בתל אביב. עוד לפני תחילת ההקלטות, עבדו היחצ"נים של הד ארצי שעות נוספות, והצליחו להשחיל את ה"אייטם" אל כל העיתונים ואמצעי התיקשורת של התקופה. העוקץ של הארוע: לא סתם אלבום חדש ליהורם גאון אחרי כמה שנות שתיקה, אלא הפעם בשיתוף פעולה ובהפקה מוזיקלית עם מתי כספי.

יהורם גאון עם מתי כספי! לכאורה: הזיווג המושלם. הזמר הוותיק, האהוב, הירושלמי של המדינה, בהפקה מוזיקלית של הגאון מתי כספי, שנישא על כפי המבקרים כבחיר מפיקי ישראל בזכות האלבום של ריקי גל שנה אחת קודם ("מערבה מכאן"," נערת רוק"). מתי כספי של 1989 היה בעיני התקשורת קוסם בעל מגע זהב, שלא יכול לטעות. מה יכול להיות יותר מוצלח מאשר שיתוף פעולה ביו מי שמייצג את ארץ ישראל הסמך-טיתית הותיקה, והמוזיקאי-של -המוזיקאים, שבשביל לנגן שיר שלו צריך מחשב כיס רק כדי להבין את האקורדים?

בנוסף, את השירים לאלבום חיברו אנשי הליגה הלאומית של הזמר העברי: נעמי שמר, אהוד מנור, לאה גולדברג, משה וילנסקי, וכספי עצמו. לכאורה: שילוב מנצח.

מילת המפתח פה היא לכאורה.

אני הייתי עוזר טכנאי באולפן, וכשהודיעו לי ששובצתי להיות צמוד להפקת "ירח" מלא" שמחתי מאד, בעיקר בגלל ההזדמנות לראות את מתי כספי בפעולה.

שבע שנים קודם לכן, העניק לי כספי את אחת ההופעות המרגשת ביותר של חיי. הייתי מוצב בבסיס בצפת, עמדתי להישלח למחרת ללבנון, הייתי עצוב וחרד. מתי הגיע לבסיס, נתנו לו כסא, הציבו את הכסא על הדשא שמול חדר האוכל, מתי הוציא את הגיטרה והתחיל לנגן. נשבה רוח מקפיאה, היה חושך, ואולי עשרים חיילים וחילות אזרו אומץ לשבת בקור לשמוע הופעה. מתי ניגן ושר בלי מיקרופון, בלי הגברה, וכולנו התקרבנו אליו ונצמדנו כמו גוש אנושי כדי להתחמם. כשאפי בלבד מציץ מתוך מיעל הדובון, ונערה אחת, סימפאטית במיוחד מחבקת אותי, הקשבתי פעור עינים למוזיקה שהצליחה לגבור על שריקת הרוח. מתי נתן לנו הופעה בלתי נשכחת של קרוב לשעתיים, באצבעות קפואות, בלי להחסיר תו. לא אשכח זאת לעולם. אין פלא ששבע שנים אחר כך, שמחתי לנכוח באולפן בהפקה שלו.

התייצבתי לאולפן, ומהר מאד הבנתי לאן נקלעתי. לא עזר ים הכסף שנשפך על ההפקה, כולל תיזמורת מיתרים שלמה (כל נגני הכינור, ויולה וצ'לו של הפילהרמונית הישראלית בהרכב מלא), נגני חצוצרות, טרומבונים, סקסופון (גם סופרן וגם טנור, אלברט פיאמנטה האגדי). סך הכל עשרים ושנים (!) נגנים נשכרו לנגן באלבום, לא כולל כספי עצמו. ריקי גל שרה קולות רקע. שעות אולפן: מאות, ללא חשבון. התוצאה הסופית: אסון מוזיקלי. לפחות לדעתי.

לי אישית היתה התפכחות כואבת בקשר לנגני הפילהרמונית. כמי שגדל בבית על מוזיקה קלאסית, התהלכתי ביניהם בחרדת קודש, מאושר שנותנים לי לסדר להם מיקרופונים ולשכפל להם דפי פרטיטורות. כריתי אוזן לכל הגה שהם הוציאו, מצפה לדלות פניני חוכמה על התאוריות המוזיקאליות שלהם, על האינטרפרטציות שלהם לברהאמס....מה רבה היתה אכזבתי לשמוע אותם מדברים אך ורק על גובה שכר הנגנים לשעה, ועל כך שהתה שמגישים להם לא מספיק חם. אני חושב שהתבגרתי בכמה שנים באותו יום.

יהורם גאון עצמו, לא טרח להופיע לאולפן אפילו פעם אחת במשך הסשנים של הקלטות הכלים, ובא רק לשיר.

ופה היתה ההתפכחות הלא פחות מפתיעה: יהורם גאון התקשה מאד לשיר. הסשנים של השירה היו ארוכים, מתישים ועצובים. גאון היה צריך לשיר את אותן שורות שוב ושוב כדי להגיע לתו הנכון. ככל שהשעות התארכו, הוא נעשה פחות סבלני ויותר עצבני. כולם ידעו, ללא שאמרו מילה, שזה פשוט לא הולך. כשאני חושב על יחסם של אמנים לצוות הטכני, אני תמיד נזכר במישהו כמו עוזי חיטמן שתמיד דאג להתיחס אפילו לאחרון עוזרי הטכנאי בחיוך ובכבוד. יהורם גאון הוא בדיוק הדוגמא ההפוכה. האיש שמצטייר בכלי התקשורת כסמל הלבביות והעממיות החמה, התגלה בדלתיים סגורות כחמוץ פנים, מתנשא,יהיר, עצבני, שמתייחס לכל מי שאינו שווה לו כמו למשרת. ("תביא לי פלאפל. תביא לי מים". בלי שום "בבקשה").

מתי כספי ניסה להתעלות מעל הסיטואציה המועדת לכישלון, ושמר על קור רוח ועל הומור. כשהצוות הטכני היה מתווכח על ענייני סאונד, כדי להעביר את הדקות הארוכות של ההמתנה לגאון, הוא היה מצחיק אותנו עם הערות כמו "אני צריך לקצוץ ציפורניים כדי לנגן את התפקיד הבא של הגיטרה. האם יש למישהו קוצץ ציפורניים של YAMAHA?" אבל כל זה לא עזר. הקלטות האלבום כולו היו בשביל כל אנשי האולפן פשוט בחזקת עבודה. באו בבוקר, דפקו שעון, הקליטו שיר, עשו מיקס והלכו הביתה. כל קשר ליצירתיות היה בשבילנו היה טכני או מקרי בהחלט. זו היתה ההפקה שבה הבנתי את המשמעות האמיתית של המילים "תעשיית המוזיקה".

מי אמר שאין צדק בעולם? "ירח מלא" היה כישלון מסחרי וביקורתי מוחלט. אף אחד לא קנה אותו, הרדיו לא השמיע אף שיר. הד-ארצי לא טרחו אפילו לתת עותק מהתקליט לאנשי האולפן כאשר הוא יצא. כעוזר טכנאי, שעבד חינם שעות ארוכות, לא זכיתי אפילו לסיפוק שבלראות את שמי ברשימת הקרדיטים על העטיפה. מי שרוצה , מוזמן לערוך חיפוש ברשת, ומלבד איזכור לאקוני באתר של כספי ("מתי עבד עם...") לא ימצא זכר לאלבום הזה, כאילו לא היה מעולם. בדיסקוגראפיה של יהורם גאון במומה, האלבום הזה לא מוזכר. אני חושב שב"הד-ארצי" מעדיפים לשכוח שהאלבום הופק בכלל.

שנים לאחר מכן, כשבאתי לביקור בישראל, פתאום נתקלתי באלבום הזה בערמת ה"מוזלים" באוזן השלישית. כאספן כפייתי של כל מה ששמי מופיע עליו, רציתי לרכוש אותו. אבל כשהחזקתי אותו בידי הבחנתי שהעטיפה היתה ריקה, התקליט עצמו היה חסר...ניגשתי למוכר וניסיתי להסביר לו:" לפני שנים הייתי עוזר טכנאי באלבום הזה, אני רואה שהתקליט עצמו חסר, האם תסכים למכור לי את העטיפה בלבד?" המוכר הסתכל עלי ברחמים, כמו על מטורף ("אתה רוצה לקנות עטיפה ריקה של תקליט של יורם גאון?!"), ונתן לי את העטיפה בחינם. אני מביט עכשיו בעטיפה הריקה הזו, וחושב שסימליות גדולה ממנה אי אפשר היה להמציא."

מתי כספי, יהורם גאון ובועז שרעבי בשיר משותף - מה יביא איתו הרוח