אהוד מנור

הרבה כבר נאמר על הקשר בין מתי כספי לאהוד מנור.
מתי אמר על אהוד: "הקשר שלי עם אהוד מאוד מיוחד. יש ביננו כימיה שקשה להסביר אותה במילים. הטקסטים שלו ללחנים שלי יוצרים הרגשה כאילו אנחנו כותבים את השירים יחד. המילים שהוא כותב למנגינות שלי מתלבשות עליהן כמו כפפה על יד... אהוד מנור יודע לתרגם את המוסיקה שלי למילים בצורה הטובה ביותר שאני מכיר."

אהוד קרא למתי "נפש תאומה", "האיש שנשמתי צרורה בנשמתו" וסיפר תמיד שמתי מעולם לא תיקן לו מילה, ואילו הוא מעולם לא תיקן למתי תו. את המשפט "אני לא צריך להחליף איתו מילים" הם נהגו לומר זה על זה; דוגמא לכך ניתן לראות בסיפור על השיר "סוף היום" שנכתב על כלבו של מתי כספי - איגלו, שמת: "נסעתי ללונדון לאהוד שהיה אז באוקספורד. הייתי אצלו שבוע וכתבתי שם את כל החומר של התקליט סוף היום. אהוד כתב את המילים לרוב השירים. וכשנתתי לו את המנגינה על איגלו, לא אמרתי לו כלום... הוא הלך לחדר השני וחזר עם מילים על איגלו. אז יש כנראה קשר מיוחד עם אהוד מנור שקושר אותי אליו מבחינה מקצועית כל כך הרבה זמן."

בתקופה בה שהה מתי כספי בארצות הברית כתב לו מנור שני שירים שהביעו את געגועיו ונועדו גם לעודד את מתי. אלה היו "עוד זמן" ו"ים של געגוע", שניהם נכתבו למנגינות ששלח מתי מחו"ל. למנגינה השנייה התכוון מתי שמנור יכתוב מילים שידברו על ביתו סויאן, אך אהוד חיבר מילים שדיברו על מה שהרגיש כלפי מתי באותה תקופה - ים של געגוע. לכן בסופו של דבר נמסרו המילים ליהודית רביץ שהלחינה אותו מחדש. המנגינה לה כתב אהוד את המילים היתה של השיר "סויאן" של מתי, שלאחר מכן נכתבו לו מילים חדשות ע"י הקאו כספי והוא מופיע באלבום "עולם אחר".

מהדברים שאמר אהוד מנור על מתי כספי בולטים הבאים:

מתוך עטיפת אוסף מדיה דיירקט, 1999

המוסיקה של מתי כספי היא, בשבילי, מקור של שמחה, של נחמה ושל השראה. כשהכרתי אותו, לפני כשלושים שנה, הוא היה חייל רוקד ושר בלהקת פיקוד דרום. הצלילים הראשונים שהשמיע באזני פעלו עלי כשיקוי קסמים ושמעתי בהם מענה אינטימי מרגש לתחושות שביקשתי להביע במילים. המוסיקה של מתי מתאפיינת בעומק, ברגישות, בחום, בהומור, בעצב, בכאב, בפסימיות אופטימית ובאופטימיות פסימית. כל המרכיבים הללו המתיישבים בטבעיות אלה בצד אלה בחיינו, מתחברים ביצירה אחת רק במקרים נדירים.
המוסיקה של מתי היא ציפור שיר נדירה שכזאת. היא אינה מתיישנת לעולם משום שהיא כל כך מקורית ומיוחדת ומורכבת כנפש האדם.
חוץ מכל אלה מתי כספי הוא זמר נפלא, ואל תניחו לרכות קולו להסיח את דעתכם מהיכולת הטכנית העצומה ומהמנעד המרשים.
אני אוהב אותו ואני יודע שאני לא בודד בעניין הזה.

קטע מספרו של אהוד מנור - "אין לי ארץ אחרת"

כשאני מתבונן בתצלום הנוגה שעל עטיפת תקליטור-האוסף "עשרים השירים הגדולים של מתי כספי ואהוד מנור" (שיצא ב-1994, ובו עשרים משירינו הישנים שלוקטו בשבעת אלבומיו הראשונים של מתי ב"אן.אם.סי", בין 1974 ו-1987), אני נזכר ביום שהצטלמנו שנינו לקראת כתבה בעיתון, בסטודיו של ורדי כהנא הנהדרת, באיזור רחוב המסגר בתל-אביב. זה היה ב-1992, בימים שלא היו קלים למתי. העיתונות הרבתה אז לעסוק בחייו הפרטיים, והכתבות - "ראיונות" שהתעקשו לשבור את שיא הטעם הרע - גרמו נזק כבד לתדמיתו ולקריירה שלו. ורדי הניחה לנו להתייצב מול המצלמה שלה כרצוננו, אבל בתוך החלל הגדול והריק הציבה רק ארגז, וכך ישבנו קרובים, שעונים פחות או יותר זה אל זה, דוממים כמעט. מתי אולי אינו דברן גדול, אבל שפת-הגוף שלו, עם הנימה המסויימת של המילים הבודדות שהוא משמיע, יכולות לשדר חום רב. שעת הצילום ההיא העניקה לנו הזדמנות למין התפרקות, מעין נסיון לקרבה מחודשת אחרי שנה שבירה וטעונת מתח, שבמהלכה כתבתי מילים למנגינות המעונות של מתי, שהניבו את האלבום הזנוח "מתי" (הטוב ביותר של שנינו, לטעמי), עם שירים כ"מי אמר לך שאני מלאך", "שדה התעופה", "אל תבכי בשבילי", "בלילות העיר", "ילד בן מאה" ו"בפסנתר".
מתי כספי ואהוד מנור אחת לשבועיים - שלושה נהגתי להתייצב אצלו עם טקסט ביד ורעד בברכיים, והוא היה קורא את המילים, מזמר אותן לעצמו בקול חרישי, ואז זוקף את הראש, מישיר מבט, וכמעט תמיד אומר: "טוב מאוד, זה בדיוק מה שאני מרגיש."
אני אוהב לשוחח ולהתבדח עם מתי, ומעולם לא השתעממתי בחברתו, אבל על תוכנם של השירים שכתבנו אז יחד כמעט שלא החלפנו מילה. המנגינות של מתי קדמו בדרך כלל למילים שלי, והמילים, כאילו מעצמן, קראו את המנגינות שלו ומצאו בהן את מקומן. במוסיקה שלו מצאתי, כמו תמיד, את הגירויים הרגשיים לכתיבה ולהתגייסות פנימית מלאה. פגשתי את מתי לראשונה בסוף שנות השישים, בביתה של המלחינה נורית הירש (אהבתי המוסיקלית הגדולה הראשונה) בתל אביב. יום אחד, כשעבדנו ליד הפסנתר, נשמע צלצול בדלת. בפתח עמד חייל צעיר, רזה מאוד, ובידו גיטרה. "כאן גרה נורית הירש?" - "כן." - "רציתי להשמיע לה כמה מנגינות שכתבתי." עוד לפני שנורית הספיקה להשיב, הוא כבר ישב והתחיל להשמיע אותן. הייתי המום. המנגינות שלו היו עצובות ועליזות בעת ובעונה אחת - עלו מהן געגועים וכאב ואהבה מיוסרת והומור. כמו המנגינות שעוררו בי, כשהאזנתי בנעורי לתקליטים אמריקאיים, התרגשות עצומה ותשוקה עזה לכתוב. והקול, הקול שלו.
הקשר שנוצר בינינו ביום ההוא לא נותק מאז. כבר בהופעתו הרדיופונית הראשונה, ב"תשואות ראשונות", הוא השמיע את השיר הראשון שכתבנו יחד, שמעולם לא הועלה על תקליט, "מכשפה על מטאטא" ("עכברים יצאו לרקוד, באסם של עין חרוד..."). פגישות-העבודה שלנו נעשו תכופות יותר ויותר. מתי נעשה בן-בית אצלי ואצל עפרה. גרנו אז ברחוב דיזנגוף, מתי גר לא רחוק, בחדר שכור ברחוב מנדלסון, ולעיתים קרובות היה מגיע אלינו עם מנגינות חדשות קסומות, שהפכו לשירים. "לא דיברנו עוד על אהבה" (לסוזאן ופראן, ואחר-כך לנתנאלה), "ימי בנימינה" (לחוה אלברשטיין), "שיר אהבה - כמו גלגל בתוך גלגל" (לעפרה), ועוד.רק כעבור שנים סיפר לנו שנהג להתייצב אצלנו סמוך לשעת הצהריים בתקווה שנזמין אותו להצטרף לארוחה המשפחתית.
עפרה ואני התגעגענו אליו מאוד בשנים ששהה בארצות-הברית. כמה רצינו שיפתיע אותנו שוב באיזו שעת צהריים.
בסופרמרקט הייתי מתעכב תמיד ליד מדף הוופלים והביסקוויטים, חושב איזו קופסה הייתי בוחר אילו רק היה מופיע כמו פעם, מתיישב במטבח, וטובל חצי קילו עוגיות בשתי כוסות קפה נמס.
אני עובר שוב על רשימת השירים בתקליטור-האוסף שלנו, ומגלה בהן את הביוגרפיות של שנינו: ב"הבלון שלי" מהמחזמר "לילי גם" שכתבנו לתיאטרון חיפה ב-1973; ב"הנה, הנה" שכתבנו למצעד הפזמונים העברי השנתי של גלי-צה"ל ב-1975, כשנבחרנו לפזמונאי ולמלחין השנה; ב"ברית עולם", ב"ילדותי השנייה", ב"סוף היום", וב"מי ששר".
שני האחרונים נכתבו ב-1981, באנגליה, כשגרתי שם עם משפחתי לצורך לימודים. יום אחד טילפן אלינו מתי ושאל: אפשר לבוא אליכם מחר, לשבוע? כן, בהחלט. והוא אכן בא לשבוע, עם שש מנגינות חדשות שלא הצליח למצוא להן מילים. מתי היה זקוק לי, והודה בכך. לא היה אדם מאושר ממני באותו שבוע. כל בוקר, מיד כשגמר להכין סלט חניתה (הקיבוץ שנולד בו) משופר (ירקות קצוצים דק-דק עם לימון, שמן, מלח, ואבקת פלפל לבן - אך ורק לבן), היינו מתיישבים ועובדים עד הערב.
מי ששר, מי ששיר בלבו נקשר, לא יאמר לי שאי אפשר לגלות, כשהדרך נגמרת, דרך אחרת. מי ששר, ואפילו אם יזייף, אלוהים את ראשו לוטף, ואז, לרגע, מי ששר מאושר.

ב-12 לאפריל 2005 נפטר אהוד מנור באופן מפתיע עקב דום לב. מתי כספי, הלום צער, התבקש לשיר בהלוויותו את שירם "מישהו". לפני ששר ספד לו במילים אלה:

קטעים מהלוויתו של אהוד מנור:

דברים שאמר מתי כספי על קברו של אהוד מנור, 13.04.05

אני צעיר ממך. אמרת לי תמיד שאתה מבוגר ממני, נולדת קודם, תשע שנים קודם, ואני אמרתי לך - חכה קצת, אני אשיג אותך.

אבל אתה עכשיו שוכב לך פה למטה ואני מסתכל עליך עם האף למעלה. קצת אירוני.

אני לא יודע מה להרגיש. גיבבתי שני משפטים שאני חושב שאומרים הכל:

איך פתאום אין מילים, והשירים מרכינים ראש.
מתאבלים גם הצלילים, שאת מילותיו של אהוד שמחו לפגוש.

אמרת שאנחנו נפשות תאומות, שאני הנפש התאומה שלך. אני מרגיש יתום. התייתמתי ממך. אני מרגיש נכה, כי מי ישלים את כל מה שאני מוציא, מי ישלים את המילים? אני לא חושב שיהיה מישהו כזה, אף פעם. לדעתי אני גם אתנגד שיהיה מישהו כזה אחר, כי זה בלתי אפשרי.

כולם עצובים.
היה בך גם משהו מצחיק. גיבבנו שטויות ביחד, כמו - שרב כבד בחוץ וכאן יושב אני... נחליאלי, נחליאלי... כל מיני גיבובים של שטויות שרק כשאתה היית לבד ווידאת שאף אחד לא שומע בטח אמרת כל מיני דברים שטותיים כאלה, במקלחת, באוטו לבד,ולפעמים בחשש היית מסתכל בראי לראות, אולי מישהו יושב מאחור ואתה לא שם לב...
ככה גם אני הייתי. ואז נפגשנו כדי לעשות לעצמנו איזושהי תרפיה שתמלא את המקום בלב הזה של המון המון אנשים, של בעלי חוש ההומור הבריא והפשוט, וגם כאלה שמתביישים לצחוק, אלה שעושים את עצמם חכמים. אבל אתה הרשית לעצמך וגם אני, וכן, כנראה שהיינו נפשות תאומות.

אחרי מותו של אהוד סיפר מתי כספי כי בביתו של מנור ז"ל ישנם שירים רבים שהוא כתב ואיש טרם ראה. כספי קיבל זכות ראשונים על השירים, והחליט כי אלבומו הבא יכלול לחנים חדשים שלו לשירים אלה ויקרא "נפש תאומה".

האלבום נפש תאומה יצא בשנת 2010 והוא אכן מורכב מטקסטים שלא ראו אור לפי כן, פרי עטו של אהוד מנור. באלבום משתתפים גם יהודית רביץ, עידן רייכל, שירי מיימון, סויאן כספי, סימה שושן וחן עמר.

הסיפור מאחורי השיר "מי ראה את באני"

מתוך "אין לי ארץ אחרת", אהוד מנור, עמודים 224-227.

לעולם לא אשכח את הלילה שבאני הלכה לעולמה בשיבה טובה (כמעט בת חמש עשרה), הלילה שקברתי אותה במו ידי אי שם בחולות צפון תל אביב. עוד ביום הולדתה הארבעה עשר היתה באני כלבה עליזה ושובבה שהצטיינה במזג צעיר וחיוני. כשטיילנו ברחוב איתה ועם כלבנו האחר, סקוטי (שהיה אז בן חמש), סברו חובבי הכלבים מבין העוברים והשבים שדווקא סקוטי הוא הקשיש מבין השניים.

במשך חודשים אחדים עקבנו בדאגה אחר התרופפות בריאותה של באני. ראייתה ושמיעתה השתבשו והלכו. כדי להוציא אותה לטיול בוקר או ערב צריך היה לחפש אותה תחילה בכל רחבי הדירה, ולשאת אותה בזרועותינו במורד (ובמעלה) המדרגות. משקשתה עליה הנשימה, איבחן הוטרינר בעיות בליבה, ורשם לה גלולות שהקלו עליה במקצת.

אבל מי שנהגה אך זה לא כבר לדלג בזריזות אל הספה בסלון ולהתמקם בפינה החביבה עליה, היתה נעמדת בימיה האחרונים חסרת אונים ליד הספה, מתחננת אלינו בעיניה שנעזור לה להגיע לפינתה. וממרומי הספה, ראשה שעון על הכרית הפרטית שלה, שלחה לעברינו מבטי חיבה רוויים הכרת תודה.

ילדינו, שגדלו יחד עם באני (חברתם הטובה וכומר הוידוי שלהם), הביעו את חששם נוכח מצבה, אך מצאו נחמה וסימוכים באנציקלופדיה, שקראו בה על כלבים שחיו אף למעלה מעשרים שנה. הם נהגו בה ברכות רבה, שהתבטאה לא פעם גם בהקרבת השניצל האחרון מהמקרר.

גלי היתה בת שלוש, וליבי כבת שישה חודשים, כאשר אימן לא עצרה כח לעמוד בפני מבטה של הגורה שהתבוננה בה, מתוך כלוב, בחנות לחיות מחמד ברחוב פרישמן בתל אביב. כשנולד, כעבור שנתיים, בנינו יהודה, ונסענו לבקר אותו ואת עופרה בבית היולדות, טענו גלי וליבי בעקשנות שגם לבאני מגיע לפגוש את התוספת המשפחתית החדשה ולקחת חלק שווה בשמחה. האחיות בבית היולדות לא היו שותפות להתלהבות, ובאני נאלצה להמתין לנו בקצה המסדרון, מעבר לדלת הכניסה. כשחזרנו לאסוף אותה, כעבור דקות אחדות, לא מצאנו אותה. איש לא ראה. איש לא שמע. חיכינו וחיפשנו אותה כשעתיים, אך לשווא.

כעבור יומיים חזרה באני הביתה בכוחות עצמה. מכלבה שלא נחשבה חכמה במיוחד (היא נהגה לנבוח על אורחים כשעזבו את הבית), לא ציפינו לתושייה מדהימה שכזאת. ואז כתבתי את "מי ראה את באני?"

ביומה האחרון, בשעות אחר הצהריים, הבחנו שבאני אינה כתמול שלשום. היא ניצבה קפואה, כמוכת הלם, במרכז הסלון, ובהתה בחלל החדר. אבל כשהונחה, מתחת לאפה, קערית המזון, גילתה שוב עירנות ועניין. בשעות הערב צפתה יחד איתנו במהדורת "מבט" בטלויזיה.

בתשע וחצי פרשו הילדים למיטותיהם. עפרה הניחה את באני על ברכיה וליטפה אותה שעה ארוכה. לפתע מתחה באני את רגליה, הרימה מעט את ראשה, כאילו כדי להגיד משהו, ומתה בדממה.

במשך כשעה שכבה באני, ללא רוח חיים, בפינת הספה שלה, כשעפרה ואני מתבוננים בה ומתקשים לעצור את דמעותינו. ובלילה ההוא, בחצות, הטמנתי את באני, במו ידי, בתוך הבור שכריתי בחולות צפון תל אביב.

איך נספר לילדים בבוקר?

עופרה פוקס על "ברית עולם", מתוך ראיון עם דודי פטימר (מקור):
בשנת 1965 בני הזוג נישאו, וכבר בלילה הראשון שלהם כזוג נשוי כתב מנור את מה שהפך לאחד השירים המזוהים ביותר: "ברית עולם". "השיר ישב במגירה כמה שנים, עד שמתי כספי שאל את אהוד אם יש לו מילים למנגינה", היא מספרת. "אהוד שלף את 'ברית עולם', והם היו בהלם שהמילים התאימו למנגינה בצורה מדויקת, בלי כמעט לתקן כלום. היה חסר להם רק פזמון, אז הם ישבו ליד הפסנתר, כתבו את הפזמון והשאר היסטוריה".

אהוד מנור מספר על מתי כספי

ב-5.5.2003 התארח אהוד מנור בפורום מוסיקה ישראלית ב"וואלה!", ובאורח לא מפתיע רבות מן השאלות שנשאל באירוח הקצר קשורות במתי כספי או בשיריו:

שאלה: מה היה השיר הראשון שלך שהולחן? מה השיר הראשון שהלחינה נורית הירש? הראשון שהלחין מתי כספי?

תשובה: השיר הראשון שהולחן היה "הבתים שנגמרו ליד הים" שהלחינה נורית הירש. השיר הראשון שמתי כספי הלחין היה "שיר שלי ושלך".

שאלה: בין השירים הטובים ביותר הלחן הוא של מתי כספי- "לא דיברנו עוד", "שיר אהבה", "ברית עולם". שאלתי היא כיצד אתה מתאים את האמן המתאים להלחין את השיר, לבין אותו שיר הזקוק להלחנה.

תשובה: בשלושת השירים שציינת המנגינות קדמו למילים, כך שאני עשיתי את ההתאמה של המילים למנגינה נתונה. אני אוהב מאוד את הדרך הזאת ובמיוחד עם המנגינות של מתי כספי, שאינו זקוק למילים כדי לפרוח.

שאלה: רציתי לשאול על חברך המופלא מתי כספי: אם תוכל לספר קצת (או עדיף: הרבה) על יחסי העבודה והחברות בינכם. ואם אפשר, משהו שאתה לא נוהג לספר בהופעותיכם המשותפות.

תשובה: בעבודה עם מתי כספי, אני לפעמים שוכח איפה אני נגמר ואיפה הוא מתחיל. העבודה המשותפת שלנו היא הדבר שבו אני מרגיש הכי קרוב לעצמי. כיון שכפזמונאי אתה בעצם תמיד צריך למצוא את עצמך במלחין שאיתו אתה כותב ובזמר שיבצע את השיר.

שאלה: אני רוצה לציין שהשיר האהוב עלי ביותר שלך הוא "ימי בנימינה", ורציתי לשאול - יש לך מספר שירים שמבטאים געגועים לילדות (חלומות שמורים...). אתה תמיד מתאר את עצמך שם כילד חולמני ותמים. האם באמת היית כזה?

תשובה: התשובה חיובית. לצערי, בני אדם אינם במיטבם בדרך כלל לאחר שהם מתבגרים. את רוב התכונות האנושיות היפות, אני מייחס לאנשים בגיל התבגרות ועל הזכרונות האלה אני בונה לא מעט מהשירים העכשויים שאני כותב.

שאלה: שנים רבות חשבתי שהשיר "מישהו" הוא שיר געגועים לאַהוב שנמצא הרחק, עד ששמעתי את הביצוע של בועז שרעבי. כשבועז שר אותו, ניתן להבין שזהו בעצם שיר געגועים לאדם יקר שאיננו עוד עימנו. אביב גפן סיפר פעם, במופע משותף עם מתי כספי, שהשיר נכתב לאחיך יהודה. האם זה נכון? ואם לא, למי נכתב השיר?

תשובה: השיר "מישהו" הוא שיר זכרון לאבי שנפטר כאשר הייתי בגיל ההתבגרות. יהודית רביץ בהקלטה המקורית שרה באופן טבעי במקום "אני יודע", "אני יודעת". בועז שרעבי הזדהה מאוד עם השיר. לאחר מות אביו וכלל אותו באלבום ה"קאברים".

ראיון עם אהוד מנור על אודות "מאחורי הצלילים"

בשלהי שנת 2003 פנו מיכל כספית בוברוב ועופר שנער לאהוד מנור ז"ל וביקשו ממנו להתראיין לצורך כתיבת ספר על 'מאחורי הצלילים'. כמי שליווה והיה שותף ליצירה של מתי כספי ושלמה גרוניך מתחילת דרכם ועד היום, לאהוד מנור נקודת מבט ייחודית על החיבור שיצר את 'מאחורי הצלילים'. להלן דבריו של מנור ז"ל:

מתי ושלמה ביחד זה חיבור בין קרח ואש - אתה חייב לאהוב אותם

ההיכרות עם שלמה ומתי

את שלמה הכרתי עוד לפני שהכרתי את מתי; הוא היה בנו של המורה שלי למוסיקה - אוטו גרוניך - אצלו ניגנתי בתזמורת. לקח לי שנתיים לשכנע אותו להעביר אותי מהטובה לקלרינט...

חזרתי ופגשתי את שלמה כשהיה תלמיד בהדסים. הוא היה נער יפה שלמד בכיתה עם רוני, בן-דודה של אשתי. כשחזרתי משהות בארה"ב בשנת 1966, שלמה העביר לי באמצעות רוני קלטת שהכילה שירים שהוא כתב. המנגינות נשמעו לי איטלקיות, בסגנון פסטיבל סן-רמו. המילים לשירים היו באנגלית אם אינני טועה. אמרתי לו שזה יפה,אבל לא היה בזה שום רמז למוסיקה שתצא משלמה אחר כך. מאוחר יותר ראיתי את שלמה מופיע בנשף הסיום של הדסים, כשהוא ורוני סיימו את הלימודים. בפעם הבאה שפגשתי בשלמה הוא כבר עבד עם מתי כספי.

את מתי כספי הכרתי לראשונה כחייל בלהקה צבאית. הוא גר בתל אביב ברח' שלמה המלך, והמלחינה נורית הירש גרה בסמוך. יום אחד, כשישבתי עם נורית הירש, מתי, שידע שהיא גרה שם, פשוט דפק בדלת וביקש להשמיע לה שירים שלו. הוא שר ללא מילים. אהבתי מאוד את מה ששמעתי והתחלנו לעבוד ביחד. השיר הראשון שלנו היה 'מכשפה על מטאטא', שהוקלט לתכנית הרדיו 'תשואות ראשונות'.

על היצירה המשותפת

בשונה מהעבודה המשותפת של מתי ושלמה, מתי ואני לא כתבנו שירים באופן סימולטני, חוץ מהשיר 'הנה הנה'. מתי בדרך כלל לא זקוק למילים על מנת לפרוח. מתי אוהב לעבוד עם מוסיקאים וזמרים, אבל לא עם יוצרים נוספים, ולאור זה קשה לי להבין כיצד הצליחו מתי ושלמה לעבוד יחד כשני יוצרים.

שלמה ומתי הם מוסיקאים שמאוד קנאים ליצירתם. אני לא יודע מה איפשר להם ליצור ביחד, אולי ההערכה ההדדית; רק מוסיקאים יודעים כשהם פוגשים מישהו ברמתם. היצירה המשותפת נבעה מפרץ של התלהבות.

אנחנו יכולים לנסות לזהות את התרומה השונה של מתי או של שלמה לשירים; ובכל זאת אני זוכר שפעם שאלתי אותם לגבי אחד השירים, והיתה לי הפתעה... הם מספיק מתוחכמים ויצירתיים ויכולים להשלים האחד את השני גם בקולו של האחר.

לילי גם – שיתוף הפעולה שלא יצא לפועל

בשנת 1972, בעקבות המופע 'מאחורי הצלילים', ביקשתי משלמה ומתי לכתוב את המוסיקה להצגה 'לילי גם'. הם הסכימו ואף כתבו שיר אחד: 'בעל יקר ואשה מתוקה', אבל בתום שבוע שלמה נסוג. אני עד היום לא יודע את הסיבה, אבל אני זוכר שהייתי מאוד מאוכזב מכך. בסופו של דבר מתי הלחין את המוסיקה להצגה לבדו.

פופולריות, אוונגרדיות

שלמה ומתי היו מודעים לחריגותם בנוף המוסיקה הישראלית, ודי אהבו את זה. שלמה היה מורד מטבעו, אבל מתי לא. שלמה אהב להתריס ולגרום 'שוק' לקהל. הוא כתב בכוונה אנטי פסטיבלי הזמר למיניהם. המרד שלו התאים למה שהתרחש ברוק הבינלאומי באותה תקופה. שלמה יצר ניכור בגלל אופי ההגשה והשירים עצמם. גם אצל מתי היה קיים ניכור, אבל הוא נוצר ככל הנראה כתוצאה מהתחכום. מתי לא היה מחובר לאופנה, אלא למוסיקה קיימת, עממית, כמו המוסיקה הדרום אמריקנית. שלמה לעומתו בא מרקע מאוד ברור של מוסיקה קלאסית, והוא לא רצה לעשות מה שמוסיקאים קלאסיים עושים. למתי לא היתה ברירה, הוא לא ידע דרך אחרת.

מי שקנו את האלבום בתחילת שנות השבעים היו אלה שגם ראו את המופע. היו למופע אוהדים מהרגע הראשון, למרות שהוא לא היה הצלחה מסחרית בסיבוב הראשון. העקשנות של מתי ושלמה היתה מוצדקת – לא היתה כאן כל פוזה.

את מתי ושלמה אהבו בהתחלה רק עורכים מעטים. עבר זמן עד שהם הפכו למקובלים. אני דווקא השמעתי שירים מהמופע בתוכניות הרדיו שלי.

עם השנים שירים כמו 'ציור' ו'רוצה שנית' הפכו לקלאסיקה ישראלית. 'ציור' נכנס למחזור הדם הישראלי. גם 'אלוהים מרחם על ילדי הגן' נחרט בתודעה הלאומית. במידה פחותה גם 'מאחורי הגדר הלבנה'.

ההופעות

כששלמה ומתי ביחד על הבמה אתה פשוט חייב לאהוב אותם, הם נורא נחמדים! זה חיבור של קרח ואש. הם פשוט כובשים.

יש לי תחושה שהקהל של 'מאחורי הצלילים' התבגר ביחד עם מתי ושלמה. בסיבוב האחרון שמחתי לראות הרבה אנשים מהדור שלי בקהל. זה יפה מאוד בעיני. ברור לי שמתי ושלמה יכולים להופיע בהצלחה גם בעוד עשר שנים.

אהבתי מאוד את הסיבובים האחרונים של המופע, שהיו לדעתי הרבה יותר טובים מהסיבוב הראשון. כבר בשנות השמונים היו שלמה ומתי הרבה יותר משופשפים, וראו בבירור שהם התקדמו. היה להם גם הרבה יותר בטחון ביכולות שלהם, וגם בפופולריות שלהם.

בסיבוב האחרון שמחתי לשמוע את שלמה מבצע את השיר שלי ושל מתי: 'סליחה'. הביצוע נהדר בעיני, למרות שאני מאוד אוהב את הביצוע המקורי של מתי.

ההשפעה

לחיבור בין מתי לשלמה היתה השפעה אדירה על המוסיקה הישראלית. שנות השבעים היו לדעתי השנים החשובות והמשפיעות ביותר בכל תולדות הזמר הישראלי. בתקופה זו הופיעו היוצרים האישיים המורכבים והמעניינים ביותר. 'מאחורי הצלילים' השפיע בבירור על 'קצת אחרת' וגם על 'צליל מכוון'. יוני רכטר ואבנר קנר, שהופיעו ביחד כ'ארבע עשרה אוקטבות' הושפעו ללא ספק מהחיבור בין שלמה למתי.