שאלות ותשובות עם מתי כספי – חלק שלישי

אם יש איזשהו כלי נגינה שאתה שר איתו כדי להשיג את הביצוע הכי טוב? לעיתים יש חיבור בין אמן לבין כלי, שנגינה ושירה ביחד נותנים את התוצאות הכי טובות. לדוגמא, בילי ג'ואל שמקליט את עצמו תמיד ביחד עם הפסנתר.

הפעם היחידה שנשענתי על כלים היתה כשהקלטתי את אחד לאחד, שהקלטתי כמו שזה חי באולפן. לימים ניסיתי לשכלל כדי שיהיה לי יותר נוח, אז הייתי למשל בשירים מסויימים לא עומד אלא יושב בכיסא. היו מקרים שעמדתי יחף כי זה יותר נוח לי, יותר נעים. והיו מקרים שלא הייתי שם אוזניות אלא שם מוניטור ולא שומע את כל הליווי אלא רק את הכלי המוביל שהוא או גיטרה או פסנתר, ואם זה שיר קצבי אז הייתי מוסיף אולי משהו מכלי ההקשה שיש שם, והייתי שר כמו בבית בעצם, כשאני לא שומע את כל העיבוד שעשיתי. כי לרוב זמרים שהם לא מקצועיים הולכים שולל אחרי מה שהם שומעים שם, והם לא מרוכזים מספיק כדי להפריד את עצמם ולשיר באמת בריכוז מוחלט למרות שהם שומעים את כל הכלים. על כן אסור להם לשמוע את כל הכלים. לדי הרבה אומנים שעבדתי איתם לא נתתי לשמוע את כל הכלים אלא הם שרו עם מוניטור, וזהו. ואז הם יצאו עם קול הרבה יותר גדול ושרו בנחת, וביצעו את הדברים הרבה יותר טוב. יש אומנים שרוצים שיתנו להם אקו באוזניות ולערבב את עצמם בתוך התזמורת, והם נורא נהנים ומרגישים נפלא, אבל הם שרים רע.

זו ההערה לאושיק לוי בהתחלה של "זה מכבר"?

כן, כנראה שזה חלק מהעבודה שלי מולו. האומן שאצלו עשיתי הכי הרבה בעניין הזה היה יוסי בנאי. הוא שר בלי אוזניות. אני הייתי עם אוזניות, שמעתי את הליווי וניגנתי לו פסנתר אבל את הפסנתר לא הקליטו. ביד שמאל רק ליוויתי וביד ימין ניגנתי את המנגינה כדי שהוא לא יזייף. בתקליט 'שיכור ולא מיין' עשיתי לו את העיבודים. בהקלטה הוא לא שמע את העיבודים כי לא שמתי לו אוזניות, כי ידעתי שהוא מזייף נוראות. זו היתה הדרך לעשות את התקליט הזה בדרך הכי טובה, והוא אח"כ הודה לי ואמר שחבל שהוא לא עשה ככה את כל התקליטים האחרים, כי תמיד הוא הלך לאיבוד, היה לו נורא נורא קשה, ופה הוא שר ממש בטייק אחד. מבחינתי זה היה הכי טוב לגבי איך שהוא יכול לשיר.
יש אומנים שלא זקוקים לזה, שתמיד יהיו טובים ולא משנה אם הם עם אוזניות או בלי אוזניות. כמו מאיר בנאי, שעשיתי לו את הדיסק 'גשם'. הוא שר את כל התקליט, הוא אומר בשמונה שעות, אני אומר ארבע שעות. כי הוא שר ארבע שעות ועוד לא הגעתי, וכשהגעתי אמרתי שזה לא טוב. עשיתי לו כמה שינויים במשהו. הוא לא היה מרוכז, אז אמרתי לו: תעשה את זה עוד פעם, והנחיתי אותו במשהו, ואז הוא שר את כל התקליט. בארבע שעות עשינו את זה. זה אומן יוצא דופן בעניין הזה.

כשאתה כותב לחן, וכשאתה מעבד אותו, כמה אתה משקיע בתהליך הכתיבה עצמה לסדר את כל התפקידים בפרטיטורה? האם אתה נותן חופש לנגנים? האם אתה נותן להם סימול או סימנים מוסכמים?

יש פרטיטורות שאני כותב את התוים וצריך לנגן את התוים כפי שהם וכל התזמורת. ויש מקרים שאני יודע שהסקסופון יאלתר אז אני כותב רק את ההרמוניות, בטרנספוזיציה שלו כמובן, וכותב לו לאלתר. ויש מקרים שבהם אני סומך מאוד מאוד על הנגנים אז אני כותב להם רק את ההרמוניה ואת המבנה של השיר, אם הוא חוזר פעמיים. ולפעמים תוך כדי הקלטה אני מפתיע אותם. כי חשוב לי הכשרון שלהם. מה זה אומר? זה אומר שנניח ז'אן פול מתופף ויש לי מיקרופון שבו אני שר את ה-guide, ז"א זה רק משמש לנגנים כדי לשמוע וזה לא הקלטה של השירה. אני מנגן בינתיים פסנתר נניח, ותוך כדי אני אומר דברים. אני שר, אבל אני גם אומר: טוב, מָעֲבַר. אז הוא עושה מעבר. ואז כתוצאה מהמעבר הגיטריסט מגיב, כי זה פתאום מעורר אותו. כי בג'ם סשן כשנפגשים ומנגנים אז כל אחד מעורר את השני ואז זה כיף. אני רוצה את הכיף הזה. לפעמים אני אומר לגיטריסט: "תעשה מעבר עכשיו" הוא אומר: "איפה?". אני אומר: "עכשיו, כן. תעשה עכשיו". תוך כדי נגינה. אז הוא עושה מעבר. ואז אני מסתכל על המתופף, והוא מגיב, ואז על הבסיסט והוא מגיב. וקורה משהו. כתוצאה מזה יש לי משהו חי בידיים. והרבה פעמים יצא שנניח הבסיסט, כשהקשבנו לטייק, אמר: אני רוצה לתקן, טעיתי בצליל. אני אומר לו: לא, אני אוהב את הטעות. לא דיסוננס, אבל אם הוא ניגן את הקוינטה של האקורד ולא את הטוניקה או את הטרצה שלו. כשהוא עשה מעבר שהוא לא היה שלם איתו אבל אני שלם איתו אני אומר לו שאני אוהב את זה.
ואח"כ אני משתמש בזה. אני שומע את המעבר ואני כותב ככה למיתרים. אני אוהב שזה ככה. אז אני משתמש בדברים האלה.
בשיר 'יום יום אני הולך למעונך' ניגנתי את התופים ועשיתי מעבר, ואהבתי את זה, אז כתבתי את זה לחליל. ז"א שיש דברים שאני לוקח ממה שקורה ומעגן אותם.

יש לך דוגמא לשיר עם הדוגמא הקודמת, שאתה מפתיע את הנגנים?

אני לא זוכר כרגע. אבל יש דוגמא של איקי לוי, מתופף, שחי היום בארצות הברית, מלהקת 'ברוש' מ'זהו זה'. בזמנו את ההפקה של 'מה זאת אהבה' עשיתי איתו כמתופף. והוא יותר מדי מתוכנת. הוא התרגל לעבוד עם מטרונום דיגיטלי. אז זה לא זרם, לא היתה בזה נשימה בנגינה. ואז בהקלטה של 'על ראש שמחתי' אמרתי לו: אני רוצה שתפתיע את עצמך, אני לא רוצה שאתה כל טייק תנגן מה שניגנת. ניגנת טייק אחד - אל תנגן עוד ככה אף פעם. אני רוצה שאתה תנגן במעברים שלך משהו, וברגע האחרון תעשה משהו אחר. זה כמו ללכת על מדרכה: כשאתה באויר, לפני שאתה מגיע למדרכה, תבחר מדרכה אחרת. והיה לו נורא קשה, כי הוא היה מתוכנת לדבר מדוייק כל הזמן. אבל איכשהו הוצאתי ממנו את זה. זו דוגמא לנגינה בתופים שהיא לא מתוכננת ומה שקורה קורה.

דיברת על איך שאתה יודע שאתה שר עם חשיבה של מפיק מוסיקלי, שלא תצטרך מכשירים. תוכל לפרט מה אתה דורש מאחרים ומעצמך כדי שלא תצטרך מכשירים?

לגבי אחרים זה נורא קשה כי אני מקבל יצור אחר. אריק סיני למשל לא מודע לדברים האלה. יש המון המון אמנים שלא מודעים בכלל ואין להם שום הבנה בדבר הזה - הם פשוט שרים. המפיק המוסיקאלי או הטכנאי משתמש במכשירי עזר כדי להוציא אותם טובים. אני מנסה לפעמים להשפיע בדרך הזו שאני אומר לזמר: תשיר רחוק, תחשוב רחוק, תחשוב שאתה שר רחוק אבל בשקט. כמו שמישהו מספר צ'יזבט וכולם שקטים: "לפני המון המון שנים, היינו חמישה והלכנו לבד בואדי וזה היה מפחיד מאוד..." זה לדבר רחוק, אבל בשקט. ככה תשיר. או תקרא מעבר לכביש למישהו אבל לא לגמרי, כי אתה מתבייש, כי אתה בבית קפה ואתה לא רוצה שיידעו שאתה צועק, אז זה חצי צעקה. ז"א אני מנסה לתת להם משהו שאפשר להבין בקלות. אני לא יכול להעביר להם תורה כזו כי מי שיכול לעשות את זה, זה רק בעל נסיון שמבין מה קומפרסור עושה שהוא יכול לעשות לבד מבלי להזדקק לקומפרסור. הוא יודע להשתמש לבד בדינמיקה מול מיקרופון ללא צורך במשהו שיעצור אותו מפה וישאב אותו מפה, ויקצר לו את הדינמיקה. כי ברגע שהדינמיקה היא כזו דחוסה משני הצדדים זה לא יוצא החוצה טוב. ואז אין ברירה אלא לדחוף את הווליום יותר קדימה למרות שאפשר היה בהחלט להשאיר אותו שם והוא ינגן עם התזמורת, והיו שומעים אותו בבלנס נכון. ואז נוצרת בעיה והזמר אומר: 'כן, אבל לא שומעים. אני לבד מדי. לא שומעים את הליווי, שים אותי בפנים. אבל לא יותר מדי'. והטכנאי בעצם מזיז קצת, אבל פתאום הוא לא שומע את עצמו. למה? כי זה מצלצל סינטטי, אין לזה דינמיקה, זה לא נושם.

שמעתי סיפור נורא מפחיד על איך שאתה שברת את המרפק שלך, ואז עלית לבמה ונתת הופעה שלמה במרפק שבור.

מה שקרה זה הופעתי בתיאטרון הצפון בקריות, סיימתי את הבלנס ועברתי אל מאחורי הקלעים כי הקהל צריך להיכנס. וברגע האחרון הבחנתי בכבל חשמל עבה שהיה תלוי. הרמתי את הרגל אבל לא מספיק. דרכתי עליו ונפלתי. בלמתי את עצמי וקיבלתי מכה בברך ונאנקתי מכאבים כשאני מחזיק אותה. חשבתי ששברתי את הברך. לאט לאט את הכאב עבר ונרגעתי, ועליתי צולע קצת לבמה. תוך כדי הופעה, הרגשתי שיד שמאל שלי הולכת ומתקשה ולאט לאט הכאבים הולכים ותופחים, עד שלא הצלחתי להחזיק את היד. ובפסנתר לא הצלחתי לנגן, רק הנחתי את היד על השפה וניגנתי בערך, עד שגם את זה לא יכולתי. אמרתי לגיטריסט יאיר מיכאל: אני לא מנגן גיטרה, אתה מנגן את כל התפקידים שלי. בסוף ההופעה אני אסביר לך. החזקתי את היד בכאבים איומים, ושרתי. היה לי מאוד מאוד קשה, מאוד מאוד כואב. אבל אני מבטל הופעה רק כשאני מת. החזקתי עד אחרי ההופעה אבל אח"כ מתתי והבהילו אותי לאיכילוב.
כשהגעתי לאיכילוב, בחדר המיון היה פוסטר שלי: "בערב הופעה של מתי כספי בהיכל התרבות לידידי איכילוב". והופעתי גם באותו ערב. נאנקתי מכאבים, צילמו לי את היד והרופא שם אמר: תראה, המצב הוא כזה, יש לך שתי אפשרויות: האחת שאני אנתח אותך ואני אוציא לך שברים מהמרפק כי הוא מרוסק לגמרי, והשנייה, פשוט לא לעשות שום דבר. אני מבין מה אומרים, מרפק מרוסק זה אומר רסיסים... אמרתי תוך כדי כאבים איומים: ואני אשאר נכה אח"כ? הוא אמר כן. אמרתי: אל תיגע. לא לגעת. הגעתי לבלנס כשאני בטלפון מחלק הוראות לנגנים לעשות את העיבודים בלי הגיטרה, וכשאני מנגן רק יד ימין בפסנתר. אל מאחורי הקלעים הגיע מישהו מאוד מאוד חשוב, פרופסור מאיכילוב ששמע שהיה לי את המקרה הזה. הוא בדק אותי קצת, ותליתי את היד על תחבושת. הוא הורה לי לבוא למחרת למומחה לכף היד. לפני שעליתי לבמה הורדתי את התחבושת הזו, כי הקהל לא אשם בשום דבר, צריך מבחינה מקצועית לא לערב את הקהל בעניינים אישיים אלא פשוט להופיע. גמרתי את ההופעה ובאתי לבית חולים, והמומחה אמר לי: תצמיד את המרפק למותן ותעשה ככה [מדגים]. עשיתי את זה בכאבים איומים כי היד לא היתה מסוגלת לעשות כלום, הכל כאב לי. זה היה נורא. והוא אמר: עכשיו תהפוך אותה, ככה. והפכתי בכאבים נוראיים, ואז הוא אמר לי: אתה תהיה בריא. לא צריך שום דבר. ותשתדל להחזיק דברים כבדים ביד שמאל. כי לא הצלחתי ליישר את היד. לאט לאט זה התחיל לזוז ולאט לאט השתדלתי לעשות דברים רק ביד הזו. הייתי דוחף את הנדנדה עם הילדה רק ביד שמאל, בשביל להתאמץ, עד שהחזקתי דברים כבדים והצלחתי לישר את היד לגמרי. עד היום אני מרגיש כשאני מיישר את היד לגמרי שיש איזה פרק קצר שאני צריך לעבור אותו. זה הסיפור, לא כל כך מפחיד.

מה עבר לך בראש כשאמרו לך שתהיה נכה?

באותו רגע לא עניין אותי שום דבר שקשור במוסיקה, כי פשוט כאב לי נורא. זה כאב יותר מהאפשרות לחשוב.

בכל זאת הופעת.

הופעתי, כן. כי אני לא מופיע רק כשאני מת.

באיזה גיל התחלת לכתוב?

בגיל 12 היה השיר הראשון.

איך עברת ממוסיקה קלאסית שהיא מאוד מוכתבת לכתיבה חופשית?

המורה שלי היה מורה נפלא. הוא הבחין שאני כנראה שונה מכאלה שמנגנים מוסיקה קלאסית. הוא נתן לי שיעור אחד בתיאוריה. רק אחד. זה לקח פעמיים: פעם אחת הוא אמר לי מה לעשות, ובפעם השניה באתי אליו והראיתי לו. זה מה שהוא ביקש: הוא שרבט לי סתם זבובים על החמשה, ואמר: אתה תקבע את המשקל, אתה תקבע את התיבות, ואתה תכתוב את העיבוד של באך, של מוצרט, של בטהובן, ושל בלה ברטוק. זה היה בגיל 13 אני חושב. הלכתי הביתה, ושבוע לאחר מכן באתי וניגנתי לו את כל הסגנונות. הוא אמר: טוב, בוא נמשיך הלאה. וזהו, הוא לא נגע בזה יותר אף פעם, הוא ידע שאני אשתמש בזה מתישהו. הוא רק פתח לי את העיניים, רק הראה לי: הנה זה, אתה מספיק מוכשר כדי להבין מה אתה רוצה מזה. והוא כנראה ידע יותר טוב מכל אחד אחר שאמר שאני אהיה פסנתרן מחונן. הופעתי בקונצרטים. משאת הנפש של כל תלמיד זה להופיע אחרון ויצא לי לנגן פעמיים אחרון. ומאחר ואני עצלן לא המשכתי בזה, אלא פשוט ניצלתי את הפסנתר לצרכים שלי. בסופו של דבר גם לא התאמנתי, ברגע שהפסקתי לא התאמנתי יותר. וגם כשהתאמנתי זה היה רק בגלל אבא שלי שישב לידי. אם הוא לא היה יושב לא הייתי מתאמן. הוא היה עקשן גדול, יותר גדול ממני, שזה חשוב. בשתי שניות צריך להיות יותר עקשן מהילד, זה הכל, לא צריך מעבר לזה...

האם שמעת איזשהו קאבר לשיר שלך שהיית מרוצה ממנו? והאם שמעת את הביצוע של סשה בכוכב נולד ל'סליחה'?

לא, לא יצא לי לשמוע אותו. לגבי ביצוע טוב שלי, שמישהו אחר עשה בעצמו ככה לבד? יצא לי לאחרונה לשמוע משהו נורא נחמד, את 'אני מת' של הדורבנים. נורא נורא נחמד, אהבתי את זה.

יש לי בעיה, אני אוהב מאוד את השיר 'שיר מלילה', הוא עוטף אותי. הבעיה היא שאחרי שלוש וחצי דקות השיר נגמר... הוא נגמר ככה עם הלשון בחוץ . יש אפשרות להאריך אותו?

כן, כן. תראה, הסוף של השיר, איך שהוא מסתיים הוא משאיר אותך עם הלשון בחוץ. אבל למעשה יש המון שירים שאם אתה מסיים אותם בהאטה ופֶרְמָטָה גדולה על האקורד האחרון, זה נשמע כאילו זה היה נורא ארוך, למרות שזה היה רק שתי דקות ולא שלוש כמו השיר הזה. אבל השיר הזה נגמר פתאום. אין כלום. עשינו Mute על כולם, איך שזה הסתיים קרעתי את כבל החשמל, ששום דבר לא יעבוד... אז זה נותן את התחושה שזה קצר מדי. אבל זה שלושה בתים.

בשיר ימי בצורת אתה מתעייף בהופעות.

נכון.

האם יש סיכוי שתשנה את האקורדים?

לא, מה פתאום? זה שיר שהוא נורא מעייף, נגינה מאוד מאוד קשה. מה אני אעשה? אבל זה העיבוד, זה הליווי שצריך להיות.

הרבה יצירות שלך מאופיינות במורכבות ואני מאוד אוהב את זה. אני תוהה איך זה שיצא לך רק פעם אחת לכתוב משהו בעיבוד ג'אז?

אני לא יודע, אני לא נושם את הסגנון הזה של הג'אז. אני מחובר יותר ואוהב לשמוע את הסגנון הקלאסי של הג'אז, אבל לא עם שמות אחרים לסגנון כמו מודרני, או פוסט, מורט, מוֹרְט עצבים, שרק הנגן עצמו נהנה בזמן ההופעה. אני לא אוהב את זה.

'בלוז לשנינו'.

'בלוז לשנינו', נכון, כי פתאום נחה עלי הרוח, הרגשתי ככה.

בפעם הראשונה ששמעתי את זה ברדיו שמעתי את הפתיחה ואמרתי איזה יופי, ואז פתאום הופיע הקול שלך.

אגב, הפתיחה היא שלי באמת, אבל הנגינה בהמשך לא. זה רמי לוין. כי אני לא יודע לנגן ג'אז. אבל זה קרה פעם אחת בעצם, אני לא נושם את זה ולא מרגיש ממש מחובר. אולי פעם.

היה עיבוד ג'אז שלך בהופעה בטלויזיה, לשיר 'שלווה', ומאוד הופתעתי כי אמרת שאתה לא נגן ג'אז.

לא בעיה בשבילי לשיר ג'אז, לא בעיה בשבילי לאלתר בקול שלי ג'אז. אבל לנגן, לא מסתדר לי. אני יכול לאלתר.

איך יכול להיות שזה לא מסתדר לך? אתה מנגן כל כך נהדר, מה לא מסתדר לך?

לא יודע...

אתה חושב שיש לנו דור הבא?

אני מקווה שיהיה.

לא נראה שיש המשך לדור שלך ומי שהיה איתך.

זה קצת מורכב. חלק מזה זה המיסחור של כלי הנגינה. זה התחיל מהאורגניות האלה ושיטת ימהה, וללמוד אורגן, שזה נורא קל כי עושים play וזה מנגן לבד. ובמקום ללחוץ אקורד באורגן, שזה גם מי יודע מה, שמים רק אצבע של הבס וזה לבד מנגן עם האקורד והליווי של התופים וכו'. ואם הוא לא מחליף בזמן את האקורד זה לא תמיד יוצא האקורד הנכון... איך בכלל זה קובע שזה מז'ור או מינור אם זה רק אצבע אחת...

מינור זה שתי אצבעות.

אה בסדר, אני לא מכיר. אני יודע שאם אני רק מחזיק על הפסנתר זה לא מנגן, צריך להפעיל את זה. בקיצור הדבר הזה גרם לניוון של הקואורדינציה של אלה שמנגנים, במוח. הם כאלה שלא מסוגלים לנגן. פסנתרן יכול לנגן את הכלים האלה, אין לו בעיה. זה סתם מעצבן, והוא יעזוב את זה. אבל הם לא מסוגלים לנגן פסנתר. אין להם דינמיקה בידיים, אין להם כוח בידיים, המיומנות הזאת נרכשת אחרי שנים ואין להם את זה. אז הם נשארים באיזשהו תחום נורא נורא צר.
החלק השני בנוי מהרמה הנמוכה שגם הגיעה לארץ בצורה של הקלטות. אז אם מישהו מאנגליה לא מנגן טוב גיטרה, והוא ניגן בכמה מיתרים פתוחים איזה שני אקורדים ועל זה הוא כתב את השיר כי זה מה שהוא יודע לנגן, כי הוא לא למד, והקליטו את זה וזה היה שלאגר, וזה הגיע לארץ אז 'מה שבא מחוצלארץ זה טוב'. אז עשו גם בארץ, עוד יותר גרוע. ז"א במקום שני אקורדים עשו אקורד אחד. וגם לא מי יודע מה גיטרה מכוונת. וזה נשמע נורא. וזה דור שגדל, וממנו הושפעו, אז זה בכלל נורא ואיום, ובגלל זה המצב כל כך גרוע. אני מקווה מאוד שבסופו של דבר השכל הישר ינצח ויבינו שילדים קטנים שיש להם חוש מוסיקלי כדאי שיהיה להם בבית פסנתר ולא אורגן, ושילמדו לנגן מוסיקה קלאסית אפילו קצת, אבל לפחות שיהיה להם איזשהו כלי בידיים, שהם יבינו שאפשר לעשות משהו שבא להם מבפנים וליישם את זה הרבה יותר טוב, מאשר עם חוסר הידע הזה.

כלומר הדור הזה זה אבוד.

הדור הזה זה אבוד.

עם איזה זמרים צעירים אתה עובד בשנים אחרונות, האם אתה דואג לטפח מישהו?

אני לא דואג לטפח ולא דאגתי לטפח אף אחד. זו סתם שמועה שהלבישו עלי, שאני דאגתי לטפח.

אין מישהו שאתה מטפח בזמן האחרון?

לא. את הזמן האחרון אני מקדיש לעצמי, כי הרבה זמן לא עבדתי על דיסק חדש באולפן. נכנסתי לאולפן ואני עובד על שני דיסקים, שאת השני מהם אני מתחיל בעוד שבוע. האחד הוא דיסק חדש שלי, והשני זה 'ברזיל שעון קיץ' עם 'טוקאן', לפני שהם מתפרקים.

פעם היית מספר בהופעות המון סיפורים. יוחזרו הסיפורים.

אבל זה אותם סיפורים.

אז מה?

אני לא יודע מה להגיד, אני חש שלא בנוח עם זה. לכן הפסקתי עם זה. כי זה לספר את אותו סיפור.

זה רק אנחנו שמגיעים תמיד להופעות.

לא, יש הרבה, יש קהל שאני רואה שהוא בא עוד פעם. מספיק שאני שר אותם שירים, אז גם אותם סיפורים...?

הסיפורים והבדיחות האלה, זה מקרב אותך לקהל.

אני נסיתי פעם להיות יותר קרוב לקהל אבל התחלתי ליפול מהבמה... יש בעיה בהומור. לא תמיד אני מרגיש נוח לספר את הבדיחה שסיפרתי כבר בהופעה ואני רואה פנים שאני מכיר אותם בקהל. אני מרגיש לא נוח. אבל אני מתחשב באנשים שעוד לא שמעו. אבל בכל זאת זה בא בתחושה מעורבת, לא נוח לי מאלה שאני מכיר ויודע שהם שמעו, אבל אני עושה את זה למען האחרים, אני יותר מוותר.

אולי הם יהנו עוד פעם מהסיפור.

אולי הם יבינו...

אולי תנסה להכניס איזשהו טוויסט קטן בסיפור? כל פעם פואנטה חדשה...

להחליף פואנטה? זה כמו שהיינו עושים בקיבוץ כשהיו באים מתנדבים... היינו מתנגבים בלילה לצריף שלהם, ונעלי העבודה היו בחוץ. היינו מחליפים להם את הנעליים. לא את כל הזוגות עם כל הזוגות, אלא בין הזוגות.

הייתם נשארים עד הבוקר לראות?

היינו מתעוררים מהצעקות...

בהופעות איך ומתי אתה מחליט על השירים ועל הסדר שלהם? פעם היתה לך רשימה שהייתי גונבת לך.

זו את?

כן...

יש לי סדר שאני עושה לעצמי, אבל זה משמש כבסיס בלבד, כי אני חש לפעמים שאני לא רוצה לעשות משהו מסויים ואני מחליט לעשות משהו אחר שאולי הוא אפילו לא ברשימה הזו, זה עניין לַרגע. מתי אני כן הולך לפי הרשימה? כששום דבר מסביבי לא בסדר מבחינה טכנית. כשהכל לא טוב. אז אני לא יכול להרגיש נוח ואני כבר עובר על הרשימה לפי הסדר.

מתי בפעם ראשונה אמרת לקהל "נכון" ב'איך זה שכוכב'? זה מהעשור האחרון?

לא זוכר, זה היה מזמן.

היה פעם שאמרת לקהל "לא נכון"?

כן. באליעזר בן יהודה...

האם יש סיכוי שתהיה לך הופעה עם הרכב קלאסי של שתי גיטרות, תופים בס, משהו שהוא יותר רוקי קצת?

כן. כשאני אסיים את העבודה על הדיסק הזה אני אעשה חזרה עם נגנים על מופע חדש, ואז יהיה הרכב עם נגנים.

מתי זה יהיה?

באופן יחסי די מהר כי כבר שרתי תשעה שירים.

מה התהליך שעובר עד שזה יוצא לאור מהרגע שסיימת?

הגרפיקה לעטיפה זה חשוב. ויחסי ציבור, שזו ההשקעה הכי גדולה בתקליט מבחינה כספית. אני נלחם ביחצ"נים שלא מבינים את העבודה הזו, ולא מקבלים את הרעיונות שלי, שאני בינתיים חושב שהם הכי טובים, לי לפחות, מבחינת יחסי הציבור. סתם לדוגמא: אם יש הופעה ב-24, אני ביקשתי את זה כבר שנים אבל לא עושים, לכתוב בפרסום של-23 אין כרטיסים, נותרו כרטיסים ל-24. שזה נכון, כי אין הופעה. שיהיה משהו אחר, תבלין אחר. או: "כל מי שיביא מעיל". זהו. כי הקהל פה צמא לפרסים.

אתה עובד עם חברות תקליטים?

לא. הם גנבים. אני מפיק את הדיסק בעצמי ואתן את זה להפצה בלבד. חברות התקליטים גנבו ולכן הן קורסות היום. הן תמיד מכרו תקליטים במחיר יקר מדי והרוויחו 600 אחוז אם לא יותר, על מה שהם יכלו להרוויח בהחלט 100 ומשהו אחוז ולחיות כמו שצריך, ושהכל יהיה בהישג ידו של קהל הצרכנים. וכשהתחילו הזיופים הם פשוט קיבלו את המכה והבינו שהם חייבים להוריד מחירים. אני זוכר שעשיתי את קלטת הוידאו 'בובה מתי'. שבוע אחרי שזה יצא לשוק גם אני הלכתי לשוק, ומוכר אמר לי: יופי של קסטה. ז"א העתיקו אותה כבר.
ודיברתי על זה עם מישהו בחברת תקליטים, מ-NMC. אמרתי לו: כי אתם גונבים. אז הוא פלט: נכון.

זה משהו שהוא בכל העולם, אתה חושב?

זה בכל העולם, רק שבכל העולם הם יכולים להרשות לעצמם לגנוב כי האומן לא מרגיש כמו שהוא מרגיש את זה פה, כיוון שפה זה 6 מיליון בערך. פלג הקהל שלי הוא לא 100,000 אפילו, הוא הרבה פחות. זה באופן יחסי כמובן.

20,000 זה זהב.

20,000 זה זהב. ופלטינה זה 40,000. אבל במקומות אחרים בעולם זהב זה 100,000 אם לא יותר, או חצי מיליון. ופלטינה זה מיליון. כך שהם גונבים באותה מידה והם אומרים: אלה הנתונים של המחשב... יש חוק פנטסטי בחברות תקליטים, שמהמאה אחוז חברת התקליטים לוקחת קודם כל 10 אחוז לעצמה מהברוטו לפני שמתחילים לעשות איזשהו חישוב. ואז מותחים את ה-90 אחוז למאה אחוז, ומשם הם מורידים את ההוצאות, ואת האחוזים של עצמם, והם נותנים לאומן את הקצת שנשאר. ואיך אפשר לדעת, איך אפשר לעקוב? אי אפשר לעקוב, כי המערכת מסועפת. עד כדי כך שהם אומרים: שלושה חודשים אחרי תום ששת החודשים נוכל לתת לך. למה? כי רק בתום שלושת החודשים אחרי ששת החודשים כל החנויות מחזירות לנו את מה שלא נמכר, אז לפני זה אנחנו לא יכולים.
בקיצור, אני השתחררתי לתמיד מחברות התקליטים. עשיתי את זה בהדרגה. ל-NMC עוד הייתי מחוייב, אבל הגעתי למצב שלהם יש את זכות הסירוב הראשונה, וגרמתי לכך שהם יסרבו. איך עשיתי את זה? שמעתי שהמנכ"ל שהתמנה הוא איש מחשבים שלא מבין דבר וחצי דבר במוסיקה. כל כך שמחתי, שעשיתי דֶמוֹ בבית ושלחתי אליו שישמע. הקלטתי את זה בקלטת, טייפ קסטות רגיל, שמתי אותו כך שישמעו את כל רעשי הלווי מסביב, ועל הפסנתר, כדי שזה יכנס בדיסטורשן. וזה היה פשוט גועל נפש. ישר קיבלתי סירוב, ויצאתי לחופשי... כי הוא לא מבין. אני למשל שמעתי פעם את פול מקרטני ליד הפסנתר בהקלטה בקסטה, את 'טיפש על הגבעה', הוא לבד בפסנתר. אח"כ שמעתי את ההקלטה רק של תפקיד המלוטרון. וזה היה מעניין. היה כיף לשמוע את זה. וההוא למזלי לא היה מוזיקאלי.

אבל לצעירים אין ברירה, מבחינה כלכלית.

נכון, מבחינה כלכלית אין להם ברירה. ויחד עם זה צריכים לנסות, אני לא יודע עוד איך. כי מצב התרבות בארץ קשה מאוד. אז צריכים לנסות, ולעשות את זה בלי עזרה.

תוכל לספר לנו על התקליט החדש?

אני מקליט את התקליט באולפן מצויין של אדם פרטי ברמת השרון. יהיה בו מכל טוב, גם רומנטי וגם קצבי וגם, וגם וגם. יש בו שירים שאני מנגן לבד, ויש בו שירים שאני כותב להם עיבודים לכלים אחרים. אני בעיצומה של העבודה. כרגע העליתי את הפלייבקים הבסיסיים של רוב השירים, ושרתי את רובם, והתחלתי בעבודה של קולות רקע. יהיו בו כמה שירים שחלקכם מכירים, חדשים - אבל שחלקכם מכירים. אבל יהיו בו כמה שירים שאתם בכלל לא מכירים.

תודה רבה על ההקשבה. תהנו... להתראות.