"עוד אין לנו מאמן לקבוצת הסיכון, אבל יש הרבה כישרונות"

"שלחתי לו, והוא התלהב מאוד. גייסתי חלק מהנגנים שלי להצטלם כשהם מנגנים ולשיר קולות. אני וסויאן, בתי, שרנו קולות. עידו זלזניק ואילן אביב ניגנו, שרו קולות וצילמו את עצמם. דרור אדלר משלישיית אדלר עשה את עריכת הווידאו לקליפ, וזה יצא יפה מאוד".

החיבור בינך לבין שלום קשור לעובדה ששניכם בני קיבוץ במקור?

"בהחלט. אחד מבין את השני. זה כמו שכאשר אני נמצא בחו"ל, אני מזהה ישראלים לפי שפת הגוף. ובגלל שאני מקיבוץ, אני מבחין גם מי קיבוצניק ומי לא".

"שיר עם נקי" הוא שיר שמתאר אווירת שישי קיבוצית, לא?

"בהחלט. הבאתי לאהוד מנור את המנגינה, בצירוף המשפט 'שביל באמצע שביל בצד', ואמרתי לו שאני רואה בדמיוני שזה יום שישי, אנשים סיימו את העבודה מוקדם, נחו צהריים, עשו מקלחת, ומתכוננים לארוחת הערב בחדר האוכל. כולם לבושים בחולצה לבנה מגוהצת, עם נעלי עבודה מצוחצחות. במקלחת הם חפפו את השיער והם מסורקים, מי עם שביל באמצע ומי עם שביל בצד. מזה נוצר השיר".

אני חושש שעם כל הכבוד לסבון, היום אהוד היה מוסיף לשיר חומר מחטא והיגייני יותר, אולי מעדכן את השורה ל"שביל באמצע שביל בצד, אלכוג'ל על כל היד". אגב, על איזה עם מדובר באותו "שיר עם נקי"?

"זה אחד המקרים הבודדים שאתה יכול לשים את הפסיק היכן שבא לך. אתה יכול: 'שיר, עם נקי'. או: 'שיר עם, נקי'. או: 'שיר עם נקי', נקודה".

אתה ידוע בשלווה ובפני הפוקר שלך. לחוץ בימים האלה?

"לא, ממש לא. אבל אני חייב לומר, ברצינות דווקא, שבכל הדיווחים והטבלאות של מספרי החולים וכמה נדבקו, כמה מתו, כמה מונשמים בארץ וברחבי העולם וכו', לא מספרים לנו שכל מי שמת אלה אנשים שיש להם מערכת חיסונית חלשה, מחלות רקע כרוניות, שחיים על כדורים או מעשנים כבדים ולא מחזיקים מעמד - שהם לרוב אנשים מבוגרים, אבל לא רק.

"מכיוון שלא מדווחים על זה, אנשים נבהלים. נכנסים ללחץ. שמעתי אפילו שבחור צעיר שהיה חולה ניסה להתאבד. אם הוא היה יודע שהמערכת החיסונית שלו תקינה ושהוא בסך הכל חולה בשפעת, הוא לא היה מנסה להתאבד.

"ולא מספרים גם שיש בני 90 שחלו ועברו את זה, כי המערכת החיסונית שלהם טובה".

אפרופו השיר של חיים חפר שהלחנת, ״אני יודע שאני אמות בקיץ״, מה התוכניות שלך לקיץ? 

"אני מעדיף למות בקיץ מתוך התחשבות באחרים, כי בהלוויה קיצית לא יירד גשם. אני גם אשמח שבהלוויה שלי יאכלו טוב־טוב, יספרו בדיחות וישירו שירים לא עצובים שאוהבים. שיהיה שמח. בצוואה שלי אני מתכוון לבקש שאם ייקרא רחוב על שמי, זה יהיה ברחוב שכבר יש בו פשיעה. כי מהנומך הזה הערך יכול רק לעלות. יש המון דוגמאות לרחובות שהיו במקומות טובים והידרדרו לשכונות פשע. אני מעדיף ההפך".

כמה נפשות אתם בבית?

"ארבע. אשתי, אני ושתי הבנות".

איך אתם מעבירים את הזמן? 

"אנחנו מבשלים יותר כדי לשבור את השגרה. בדרך כלל, בימים שבהם לכל אחד יש סידורים ועבודה, יוצאים, חוזרים, כל אחד לוקח משהו לאכול, מכין לו משהו, ורק פעם־פעמיים בשבוע אוכלים באופן מסודר ביחד ועושים ארוחה עם בישולים ונהנים. עכשיו זה כמעט כל יום, זה הדבר שהוא כנראה יוצא דופן".

חגגת 70 בנובמבר האחרון. איך ההרגשה להיות בקבוצת הסיכון?

"תראה, עוד אין לנו מאמן לקבוצה, אבל יש הרבה כישרונות".

תחושת האסון באוויר הזכירה לי את תיבת נח. לך יש שני שירים בעניין.

"כן, 'הפרידה מתיבת נח', ו'נח' עם שוקולד מנטה מסטיק. יש על זה סיפור, שנח התכונן להפליג ופתאום היתה דפיקה בדלת. הוא הסתכל מבעד לצוהר וראה חיה. הוא פתח את הדלת לרגע ושאל: 'מי אתה?'. ההוא עונה לו: 'אני גמל'. נח אומר: 'חכה רגע, תן לי לראות'. מסתכל פנימה ואומר לגמל: 'אני מצטער מאוד, אבל יש לי כבר שניים ממך'. עונה לו הגמל: 'כן, אבל אני מיוחד'. נח שואל: 'למה?'. והגמל עונה: 'אני זה שהגב שלו נשבר מהקש'".

אם אנחנו כבר בתיבת נח, על העטלף היינו מוותרים היום, לא?

"אני מעולם לא חשתי חיבה לחיה הזאת".

אפרופו תקופות של משבר, אני זוכר שבמלחמת יום כיפור היה לך סיבוב הופעות לפני חיילים עם לאונרד כהן. זו בטח היתה חוויה מרגשת.

"היינו מספרים בדיחות אחד לשני. הוא אמר לי שהשם שלו בעברית זה 'אליעזר', אז קראתי לו 'אליעזר'. ישנו בשקי שינה על החול. אתה יודע, זה היה בכל מיני מקומות בסיני. זו לא היתה חוויה ביני לבינו, אלא חוויה של התקופה ההיא".

העטיפה של אחד התקליטים שלך, שנאמר עליה שהיא אולי היפה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה העברית, היא עטיפת הפעמון. איך זה נולד?

"זה היה רעיון שלי, שיהיה פעמון ושיהיה כתוב בכתב שלי 'מתי'. וזהו. סביב זה כבר עשו את כל השאר".

אתה מבין שהיום פעמון כזה נתפס כמדגרת וירוסים.

"אז ליד זה אפשר לשים חצי חבית, כמו שהיתה בקיבוץ. אתה יודע, פעם כשהיתה מחלת הפה והטלפיים, היו שמים בכניסה לקיבוץ חצי חבית, שהיתה מלאה במים שכנראה שמו בהם גם חומר מיוחד נגד מחלת הפה והטלפיים. כל רכב שהיה נכנס היה עובר דרך שלולית כזו, וגם אנשים שבאו ברגל היו חייבים להיכנס למים האלה לפני שהם נכנסים לקיבוץ. אז אפשר לשים ליד הפעמון מתקן כזה לאלכוג'ל".

או ללחוץ על הפעמון עם המרפק.

"כן. אחד הסביר לחבר שלו איך להגיע אליו לביקור. 'ברחוב השלישי אתה פונה ימינה, ובבניין השלישי בצד שמאל אתה עולה לקומה הרביעית, וכשאתה יוצא מהמעלית, תראה את הדלת לדירה שלי מימינך, ותלחץ על הפעמון עם המרפק'.

"החבר שואל: 'למה עם המרפק?'

והוא עונה: 'מה, תבוא בידיים ריקות?'"

יש לי עוד כמה שאלות מטומטמות על השירים שלך. כשהקלטת את השיר "הו, מה יהיה מה יהיה", ידעת מה יהיה?

"זה בכלל שיר על בחירה בין אפשרויות. 'או מה יהיה'. פשוט, את האפשרות הראשונה לבחירה לא אמרתי".

איך תוכל לשיר עכשיו את ״לקחת את ידי בידך״?

"אני לא רואה בעיה, כי מדובר בלשון עבר. עכשיו לא תיקח את ידי בידך, כי לא אתן לך".

כתבת גם את השיר "הנה פתחתי חלון", שיש בו תחושה אסורה של אוורור והזמנת וירוסים להיכנס אליך הביתה.

"זה שיר שיכול לשמש גם כשיש ויכוח בבית, לי קר מדי ולה חם, והיא אומרת, 'תפתח ת׳חלון', ואני מתנגד כי יהיה לי קר. בסוף, כשנמאס לי, אני אומר לה, 'הנה, פתחתי חלון, מה את רוצה עכשיו?'"

איך אתה מיישב את ההנחיה שאוסרת ביקורים עם שיר כמו ״יום־יום אני הולך למעונך״?

"אם זאת אשתי אז אין בעיה, אנחנו באותו בית".

עדיין תצטרך להסביר לפיקוד העורף לאן הלכת. אלא אם כן תעדכן ל"יום־יום אני הולך למעונך אבל לא יותר מ־100 מטר".

"זאת בהחלט אפשרות שצריך לחשוב עליה".